קשה לנו לשמור נגיעה: אולי כבר עדיף לוותר?

שלום אדוה.

שמירת נגיעה היא באמת אתגר קשה. אבל באמת, מה שקשה זו הזוגיות. יש בה המון מטענים רגשיים, שהם נעימים אבל יכולים גם להכביד. וכשיש זוגיות בגיל צעיר, זה עוד יותר קשה. זה מאוד טבעי לרצות להיות בזוגיות. אבל יחד עם זאת, היא לא מגיעה בלי מחיר.

האני והזוגיות = ההמבורגר והתוספות

אנחנו נולדים ללא זוגיות, וגדלים כיחידים. הזוגיות היא שלב נוסף שאנחנו שואפים אליו, אבל היא לא מגיעה כ"אוויר לנשימה" אלא כתוספת. היא לא ההמבורגר, אלא הצ'יפס בצד. אז מי ההמבורגר? אנחנו! אני. עם או בלי זוגיות, תמיד חשוב שיהיה לי אותי, במאה אחוז. כשאני מצליחה לקיים את עצמי מבכל הבחינות: רגשית, חברתית, אפילו כלכלית - יש בכלל אפשרות להמשיך לשלב הזוגיות. כשאין את זה, באמת קשה להיות בזוגיות. כי תמיד יש תחושה של תלות ושבריריות.

במיוחד בגיל צעיר, אנחנו עוד בתהליך של לבנות את ההמבורגר שהוא אנחנו (סליחה על הדוגמא, אני כנראה רעב..). אנחנו מחליטים איזה בשר לבחור (או חלופה צמחונית/טבעונית), ירקות, רטבים... לא דבר קל. לפעמים התוספות מסיחות את דעתנו. אנחנו מנסים לשבוע מהן, כי הן פשוטות יותר: צ'יפס, שתייה, טבעות בצל. קל ופשוט, טעים ונחמד. ופתאום המלאכה של בניית ההמבורגר נשארת בצד, ואנחנו מנסים לשבוע רק מהתוספות. ויש לנו צרבת... לכן טוב לזכור שתמיד ה"אני" הוא מרכז הארוחה. הזוגיות היא רק תוספת. אנחנו לעולם לא תלויים בה.

אהבה עצמית ויכולת האיפוק

נגיעה היא דבר שיכול להיות מאוד מספק. מעורר. מרגש. מסעיר. חלק מזה נובע מעצם המגע באדם מהמגדר השני (בן עם בת ולהיפך), וחלק נובע מהקשר המיוחד עם אדם מיוחד (חבר/חברה). עד כמה כל אחד מהחלקים משפיע? קשה לדעת. אבל היהדות מלמדת אותנו שהיכולת שלנו לעמוד בפני עצמנו, והיכולת לגלות איפוק ביחסים עם אנשים אחרים, היא מפתח לזוגיות טובה. כי למשל גם אחרי שמתחתנים, זוגות שומרים נגיעה חלק מהזמן. וגם אחרי שמתחתנים יש חשק לגעת באנשים אחרים בכל מיני מצבים. או להיות במצב של ייחוד. או להיות בשיח אינטימי עם אחרים. לאו דווקא מכוונה רעה. זה יכול להיות תמים מאוד, ועדיין לחבל בזוגיות.

ולכן היכולת להכיל את עצמי ולאהוב את עצמי היא קריטית ליכולת האיפוק. אם אני תלוי כל הזמן בגילויי חיבה חיצוניים, יהיה לי מאוד קשה להתאפק. לא רק עם החברה שלי, אלא בכלל. עם נשים אחרות, עם האינטרנט, עם אוכל לא בריא... אני "צריך" את זה, כי אחרת אני לא מרגיש אהוב וקיים. אם אני לא מסוגל להביע חיבה ולקבל חיבה בלי מגע, או אפילו בלי אינטימיות מגזמת שלא כרוכה במגע, אני מראש מכניס את עצמי למצב מסובך.

הרגשה טובה לצד ייעוד ומשמעות

היהדות מאוד רוצה שנרגיש טוב. היא לא דת סגפנית שמעודדת ייסורים וכאב. אבל היהדות היא גם דת תכליתית. היא מעודדת אותנו לחפש את הייעוד בדברים שאנחנו עושים, ולא רק את ההרגשה. אז למשל לשחק כדורסל או לעצב בגדים - זה כיף! ואפשר לעשות את זה. אבל האם זה כל מה שאנחנו עושים, או הדבר העיקרי, אז תעלה השאלה: מה הייעוד של זה? לאן זה ייקח אותנו? מבחינת עבודה, מבחינת חברים, מבחינה רוחנית? זה חשוב שכיף, אבל זה לא הדבר היחיד שחשוב.

גם הקשר בין איש לאישה ביהדות הוא כזה: חשוב שיהיה בו כיף ונעים, עם כבוד והערכה והדדיות והקשבה, אבל גם שהוא יהיה בעל משמעות: מפתח להקמת משפחה יציבה ומתפקדת, שתהיה חלק מקהילה. הייעוד נותן גם כוח להתמודד עם הקשיים. אתם יכולים לנסות לברר לעצמכם: מה הייעוד של הקשר? האם אתם בכיוון של הקמת משפחה? מי עוד שותף איתכם בחשיבה ובתכנון? אולי ההורים, אולי חברים טובים, אולי יועצים בקהילה שמלווים אתכם? הבדידות שלכם לא מחזקת את יכולת ההתמודדות, ואין סיבה שתהיו לבד. אפילו ייעוץ זוגי יכול לעזור לכם לחשב את המסלול ולברר לעצמכם כיוונים ודגשים. במובן הזה הקושי לשמור נגיעה הוא סוג של תמרור, שעוזר לכם לסמן מטרות.

שניכם מאוד מוזמנים להמשיך ולדבר איתנו, גם במוקד הטלפוני: כוכבית 8298, ובמוקד הווטסאפ: 052-468-3927. נשמח ללוות אתכם, לחשוב יחד איתכם, ולוודא שאתם מדויקים לעצמכם ככל שניתן.

בהצלחה!

אוהד