שאלה
ב"ה
לכיפה
שלום כבוד הרב הלל מרצבך
ספר החינוך מצוה שנא - שלא נמיר הקדשים.
שלא נמיר הקדשים, כלומר בהמה שהקדישה למזבח, שלא ימירוה אחר כן בבהמה אחרת אלא תיקרב היא בעצמה, ועל זה נאמר ויקרא כ"ז, י' לא יחליפנו ולא ימיר אותו. ומכיון שהמירוה, כלומר שאמרו זו תחת זו או זו תמורת זו, וכיוצא בלשונות אלו שזהו ענין התמורה, אף על פי שאין שם מעשה יש בדבר חיוב מלקות. ואפילו היה בדבר שגגה קצת יש בו חיוב מלקות, כיצד, המתכוין לומר הרי זו תמורת עולה שיש לי ואמר תמורת שלמים שיש לי, הרי זו תמורה ולוקה, דמכל מקום מזיד הוא בתמורה, אבל אם היתה מחשבתו שמותר להמיר, ודאי אינו לוקה, חדא (אחת) דשוגג הוא, ועוד דלא מלקינן (מלקים 39 מלקות) אלא בעדים והתראה והרי אין כאן התראה.
כיצד, המתכוין
ה' על כוונות מאשר לתת מכות ?
תודה ממשה
תשובה
שלום וברכה
צריך לקרוא את כל המשפט על רקע הקשרו:
הקביעה: "ואפילו היה בדבר שגגה קצת יש בו חיוב מלקות", כלומר: אם ההמרה הייתה כולה בשגגה לא היו מחייבים עליה. אולם אם ההמרה היא "שגגה קצת" לוקים עליה.
האדם אמר (לא רק התכוון, אלא אמר) שהוא עושה תמורה. זו העבירה.
ההלכה מחדשת כי גם אם הוא התכוון להמיר לעולה ואמר לשלמים – הוא לוקה, כי את עצם ההמרה הוא רצה לעשות, והעובדה שהוא המיר לשלמים למרות שכוונתו הראשונית הייתה לעולה – אינה פוטרת אותו.
אולם אם הוא היה שוגג לגמרי ("אבל אם היתה מחשבתו שמותר להמיר...") אזי אין הוא לוקה כי הכל היה בשוגג.
האם דברים מובנים עכשיו יותר ?
כל טוב