האם לא עדיף להיות חילוני שמח מדתי מדוכא?

שלום דור.

קודם כל כל הכבוד. אתה לגמרי שואל את השאלות הנכונות. באמת חשוב מאוד לברר בצורה אמיתית, כנה ונוקבת מה המסלול שאנחנו רוצים לקחת בעולם ואיך אנחנו רוצים לחיות את החיים שלנו. ואם בגיל 16 לא נברר את זה כמו שצריך, מתי נברר את זה?

אתה מציג התלבטות לא פשוטה בכלל. אתה מתאר שיש לך שני אחים גדולים, שכל אחד מהם הלך בדרך אחרת ואתה מתלבט - בשביל של מי מהם לצעוד. כיוון אחד זה לכיוון של דוסיות קצת מעצבנת, כמו שהגדרת את זה. הכיוון השני זה התרחקות מהדת. נראה לי חשוב שתשאל את עצמך אם אלה באמת שתי האופציות היחידות שיש לך. האם באמת אתה חייב ללכת בדרכו של אחד מהאחים שלך? או שאתה יכול לסלול שביל חדש משל עצמך.

תחשוב איך אחים שלך קיבלו את ההחלטות שלהם- להם כנראה לא היו אחים גדולים. לא בטוח שנכון לשאול מה אנשים במשפחה שלי עשו, וכמו מי מהם אני בוחר להיות. לפעמים עדיף לשאול מה נכון לי. מה השביל שלי בחיים.

אני חושב שאת השאלה הזאת אף אחד לא יכול להחליט בשבילך. אבל אני כן יכול לעזור לך להבין את השיקולים השונים בהתלבטות.

שיקול מרכזי אחד שציינת אותו בעצמך הוא - מה הסביבה תגיד. בעיניי, למרות שבגיל 16 החברה מרגישה מאוד משמעותית, ולמרות שבאמת חשוב ברמה מסויימת איך יתפסו את זה המשפחה, החברים ומי שרואה בך דמות לחיקוי, למרות זאת אנחנו לא קובעים את חיינו לפי מה אנשים יאמרו.

לא סיפרת מה בעצם מפריע לך בכל אחד מהדברים שכתבת, אז אני אשתדל להציג את השיקולים הכלליים בהתלבטות ותוכל לראות איפה אתה עומד.

בעיניי, ההתלבטות בין דתיות לחילוניות היא בעצם ההתלבטות בין קודש לחול. אחת הסיבות שקצת קשה להתלבט בין הדברים האלה היא שלא מבינים עד הסוף מה זה בעצם קודש. ואז יוצא מצב שבהתלבטות בצד אחד יש ברים, חברות, מסיבות ולקום מאוחר בבוקר, ובצד השני יש... כלום. במצב הזה באמת קל להחליט מה עדיף. אני אנסה להציג את ההתלבטות איך שאני רואה אותה.

לחיות את הקודש זה קצת כמו להיות צוללן. אני לא יודע אם יצא לך לצלול או לא (בכל מקרה אני מאוד מאוד ממליץ), אבל זאת חוויה מאוד מאוד מיוחדת. אחד הדברים שהיו לי הכי משמעותיים בצלילה היה הכניסה למים. אתה מגיע דרך החוף שם יש רעש, המולה, מוזיקה, אנשים משחקים מטקות. אנשים משחקים במים ואפילו שוחים למרחק. אתה בקלות יכול לחשוב שאתה יודע מה זה ים כשאתה נמצא למעלה. אבל כשאתה נכנס לצלילה, אתה עובר את כולם, מכניס את הראש למים, צולל כמה מטרים ומגלה עולם עצום, עשיר, מרתק ומופלא שנמצא ממש מתחת לפני השטח. ככל שאתה מעמיק יותר, נהיה שקט יותר. אתה נושם לאט יותר ונרגע יותר, ואתה מגלה דברים יותר ויותר נסתרים יותר ויותר מרשימים מתחת לפני הים. הקטע הוא, שזה אותו ים. פשוט בצלילה אתה מעמיק ומגלה מה יש בעומק שלו. זה, בפשטות, לחיות את הקודש.

הים הוא כמובן רק דוגמא אחת. חיי קודש מנסים למצוא את העומק בכל דבר בעולם. הם מחפשים את נקודת העומק בים וביבשה, ביופי ובגודל של העולם. בכל אדם ובכל רעיון. בכל בעל חיים, בכל צמח ופרח, בעמים ובממלכות, בשקיעות המרהיבות ובכוכבים, בשירים, בסיפורים וברעיונות הגדולים והקטנים בעולם. במבט תמים של תינוק, בסערת רגשות של אהבה או בנחישות העקשנית של לוחם בשדה הקרב. בכולם מחפשים את העומק. את הקודש. את אלוקים.

גישת החול נפגשת גם היא עם הדברים, אבל מהצד הגלוי שלהם. מהחוף. איפה שהרעש והמסיבות והכיף, אבל לא השקט והעומק.

אני מאוד מקווה שבשלב הזה אתה שואל את עצמך בבלבול - זה לא מסתדר, כי יש הרבה מאוד דתיים שחיים את החיים באופן שטחי מאוד, ויש הרבה חילוניים שצוללים לעומק החיים והעולם. אז האמת היא שזה… נכון. בהחלט יש חילוניים שהם אנשי קודש. הם פשוט לא קוראים לזה ככה. ובהחלט יש דתיים שהם אנשי חול, הם פשוט לא קוראים לזה ככה.

זה אפילו עוד יותר מעורבב מזה, כי אם לומר את האמת עד הסוף, אין באמת דבר כזה דתי, ואין באמת דבר כזה חילוני. פשוט מכיוון שאלה לא שני סוגי אנשים, אלא שתי תנועות בנפש. בכל אדם קיים גם צד חול וגם צד קודש. ושניהם חשובים מאין כמותם. ושניהם דוחפים את האדם. החול דוחף את האדם להיפגש, לחוות, ליצור, ליהנות, לבנות את העולם וליישב אותו. הקודש דוחף את האדם להעמיק בכל מה שהוא פגש, בנה וחווה ולמצוא את נקודת העומק שבו. אין בנאדם שהוא באמת רק חילוני. ואין אדם שהוא באמת רק דתי. כולם, כולל כולם, צריכים לחשוב מה האיזון שלהם. מה ההרכב המדוייק שיאפשר להם למצוא בחיים האלה את מה שהם מחפשים. לקודש לבד לא יהיו חיים להעמיק בהם, ולחול לבד לא תהיה משמעות. אז אם תשאל אותי - זה מה שאתה צריך לשאול את עצמך. מה האיזון שאתה מחפש בחיים בין קודש לחול.

עכשיו, השאלה שאני שאלתי את עצמי כשהבנתי את העניין הזה היא- למה בעצם לקיים מצוות? אם אפשר להיות איש של קודש גם אם אני חילוני, אז מה הטעם להסתבך עם כל הכאב ראש הזה של תפילות ושבת ושמירת נגיעה והכל? אז פה צריך להכיר את שני הדברים הייחודיים שהתורה והמצוות נותנים.

הדבר הראשון הוא האינסוף. מי שלא מאמין, יכול לחיות בתחושה שיש משמעות גדולה בכל דבר בעולם. אבל אמונה בבורא העולם מחדירה את ההבנה שבכל דבר יש משמעות אינסופית. כי אם אלוקים ברא את הכל אז הוא גם מתגלה בהכל, והוא הרי אינסופי. ההבדל הזה הוא לא רק במילים. הוא מה שיוצר את ההבדל בין חיים עמוקים לבין חיים שמקושרים לנצח.

הדבר השני הוא המצוות. המצוות הן בעצם מערכת של מעשים שנועדה לעזור לנו לחשוף את הקודש בכל התחומים במציאות. השבת והחגים נועדו למצוא את הקודש שבזמן. נטילת ידיים וטבילה מכוונים לגילוי הקודש שבגוף. הלכות בינו לבינה נועדו לגלות את הקודש שבאהבה. אנחנו אומרים את זה בעצמנו- "אשר קידשנו במצוותיו". כשמישהו לא רואה את המצוות ככאלה, או לא מצליח להבין איך מצווה ספציפית מגלה את הקודש בחיים, טבעי מאוד שתיווצר אצלו התנגדות ובסופו של דבר גם עצבות על כל הדברים שהוא עושה סתם.

אז מה עושים עכשיו? אם הנושא מעניין אותך, נסה לברר על המצוות שמשמעותיות לך - למה מקיימים אותן? אתה יכול ללמוד ספר לבד או עם חבר, לשאול את הרב שלך בישיבה (אם אתה קשור אליו) או כל דמות משמעותית אחרת. אתה יכול לשאול גם פה ונענה בשמחה.

לגבי השאלה למה ההורים שלך מתייחסים אחרת אליך ואל אח שלך סביב קיום המצוות: זה לא מאוד מפתיע. ההורים שלנו יודעים שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו, אדם שלם עם אישיות, תכונות, בחירות וסיפור חיים שונה. ברוך ה' שהם לא מתייחסים אל כולנו באותה צורה, כמו מוצרים על פס ייצור. לא נכון להשוות בין היחס שלהם אל אח שלך לבין היחס שלהם אליך. אבל כן נכון לדבר איתם ולהסביר שהלחץ והכפייה שלהם כלפיך על התפילות רק מרחיקות אותך, והיית מעדיף שהם יתנו לך להתמודד לבד עם הנושא. מאוד יכול להיות שהם יכבדו ויבינו. זאת גם הזדמנות בשבילך רגע לצאת מהראש של "אני מקיים מצוות בשביל ההורים שלי". השאיפה היא שמי שבוחר לקיים מצוות יעשה את זה בשביל עצמו. לא כי ההורים שלו מכריחים אותו. טבעי מאוד למרוד בהורים כשהם כופים עלינו דברים, אבל חשוב לדעת מה חשוב לנו ואותו לא לעזוב.

בהצלחה רבה בכל!

פה לכל שאלה,

נתנאל