שאלה
שלום לרב,
אינני יודע מה לשאול בדיוק אך אני רוצה לנסות לתאר מצב קיים בחברה הישראלית, מתוך כך ודאי יצוצו מספר שאלות;
אני אדם שמנהל אורח חיים חילוניים, חי בשרון ולא מערב בחיי שום חלק מאורח חיים דתי, אינני הולך לבית הכנסת, אינני מתפלל במחזור מסודר ותקני, מניח תפילין או מקיים מצוות. כאמור אני משתדל כמו כולם לחיות חיים ערכיים, שבין עצמי לעצמי, לחברי ולאלוהיי.
אומר שיש בי צורך לשפוך את נפשי אך אין בכך דבר מה תועלת במעמד זה, לכן אתמצת ואגש לעניין;
אחרי למידה בתיכון חילוני, שירות צבאי וטיול במזרח חזרתי למקום מושבי אצל ההורים, כמובן שהתנסיתי באי אילו סמים וחוויות מין, חלק מן האידיאל הלא-דתי, חלק מן המצופה והמורשה. הסתובבתי רבות בתל אביב ובכל מיני "משכני שאננים", אמסטרדם, הודו, סיני, שיטים וכד'. שם בהשוואה למושבי הבורגני, האפור והמשעמם, גיליתי לבביות, גם אם לא יהודית, גם אם לא תורנית, גם אם מחוסרת ידע ותמימה.
במשך הזמן הרגשתי שאני מתחיל להתפכח מן התפיסות שהובאו מהמזרח, מתרבות הנגד, שמתיימרת להיות חופשית אך נכשלת במבחן הזמן, אז כמובו שפניתי לדת, הדבר שהיה קרוב לליבי, אולי קרוב לגופי.
כמובן שאני חווה המון קשיים להתגבר על הרגלים שרכשתי והיום אני חושב ואף יודע שהם מזיקים לי, כמו עישון, אוננות, בטלה, שכרות, מרדף אחרי ממון. כמובן שבסביבה זו גדלתי אך בכל זאת אני נוטה להאשים את עצמי שאני כבר באמצע שנות העשרים לחיי ואם אחזור בתשובה זה יהיה מאוחר מדי ומאידך אומר "לא הייתה לך ברירה"; אני פותח ספר משנה, אני רואה המון מילים קטנות, צפופות, סבוכות, באותו רגע אני מתחיל לחזור לימים פשוטים יותר, קלים יותר, ילדותיים אפילו וחופשיים. אני מדמיין את הנופים ההרריים של סיני וחופי התכלת, אני חושב על ניגונים, על מעשי אהבים וחושב לעצמי, בשביל מה אני בעצם צריך את כל הבלבולים האלו, האם בכלל יש מה לדבר כל כך הרבה על מוסר? מה העניין הגדול? אולי הסוד הוא בכלל בפשטות, אומץ וחמלה, אולי אפשר לחשוב על מספר חוקים בסיסיים שמהם נוכל לגזור את כל המצבים אותם מתארת הגמרא? מדוע להלאות אדם כל כך הרבה שנים בפרטים קטנים.
ואני מסתכל על חרדים, אין לי שנאה כלפיהם, אני לעיתים מעריך את חייהם יותר מאשר את תושבי תל אביב, שרודפים אחרי עוד מעשה מין ללא התאהבות, שסולדים מהולדה, שמחפשים רק את הבריחה ועובדים בעיקר בשבילה; לדפוק את הראש, להתנתק, לאכול עוד מאכל טעים במיוחד. וכשאני רואה שוב את החרדים שבאים מבני ברק, מירושלים, אם החיים שלכם כל כך טובים ויפים ונכונים, למה אתם לא פורצים במסע שכנועים? ממה אתם כל כך פוחדים? למה אתם לא מוכיחים את האמת שלכם? למה אתם נותנים לכול האנשים שמסביבכם להמשיך להיות שבויים וסובלים? ואני רואה להם בעיניים, אולי הם שבויים בעצמם, עושים כמו כולם, את איך שגידלו אותם, וממשיכים בדרכם. ובאופן אובייקטיבי ומוחלט אני חייב לציין שאני לא רואה מדי שמחה בעיניהם, הם הולכים כפופי ראש, תמיד חושבים, תמיד מנתחים, לא מסתכלים בעיניים, לא מתערבבים, לא מדברים אך נשארים בשלהם, כל הזמן תחת משימה, היכן המנוחה? אני רואה את החרדים כועסים, שופטים תמיד, מנוכרים, מדוע אתם נפרדים? ומתי לעזאזל תל אביב תיפול מ"גדולתה"? למה הכול כל כך מסובך?
אז הנה הצלחתי להסביר שלוש שאלות, ויש לי עוד הרבה בקנה אך שאלה אחת נוספת היא:
מדוע החרדים לבושים כולם שחורים? מה רע בצבע? למה זה חייב להסית אותנו מהעיקר? למה אי אפשר לראות את הלבוש כאמנות? אם זה לא משנה מה נלבש למה דווקא שחור? ולמה מעיל וכל הבגדים הארוכים? למה לא בגדים יותר פשוטים? אם אתם מתלבשים כדי לכבד את המעמד תחתיו אתם עומדים ולהתלבש כפי שהיו נוהגים הגויים, המכובדים, למה אתם לא לובשים בגדים אחרים? אם אתם הולכים לפי הרוב אז היום לא נוהגים ללבוש בגדים שחורים, ולא בגדים ארוכים וחמים, אנחנו בארץ ישראל! כאן מזיעים! ואם אתם הולכים לפי הרוב, למה שלא תייצרו רוב משלכם, למה לא ליזום, למה להיעדר כמו כבשים? ולמה לא ללבוש גלביה כמנהג היהודים?
אני אולי מצטייר כמאשים אך אני באמת רוצה לדעת ולשאול, שאלות אלו בוערות בי ואני מקווה שלא תראה בכך פגיעה אלא ניסיון הוכחה שמטרתו חיובית.
* בחרתי את הרב באופן אקראי מכיוון שאין לי הכרות אם אף אחד מהם כאמור, תודה.
תשובה
שלום וברכה
תודה על הדיון המעניין בדבר מקומם של החיים הערכיים והבירור הרוחני שנעשה מסביב להם. כיוון שמדובר בסוגיה שהיא מהות החיים – היא מחייבת עיסוק ארוך ומעמיק שמתאים רק בחלקו לאתר זה. על כן, מה שאני כותב הוא ראשי פרקים בלבד, ואם תרצה לאחוז בקצה חוט של משהו מהנאמר כאן ולהרחיב – בשמחה.
מסע האדם בעולם הוא מפותל מאוד. מטבע הדברים, כל בחירה בדרך אחת משמעה גם אי-בחירה בדרך אחרת, שכן מבין כל האפשרויות הקיימות בעולם אנו מסוגלים לממש רק אחת. זה טבעו של עולם, ועל כן לעולם נוכל להצביע גם על דברים טובים שנמצאים במקומות אחרים ושאנחנו דוחקים אותם מדרכנו, כי מה שמאיר בדרך בה אנו הולכים מצדיק זאת.
ממוצא דבר אתה למד שלא תמצא דרך כלשהי שתכניס את הכל לתוכה – את כל גילויי החיים, את כל האפשרויות, את כל החרויות ועוד אין ספור מרכיבים שבעולמו האפשרי של האדם.
על רקע זה באים חיי האמונה ומציבים את ההכלה הגדולה ביותר. גם את החיים ואת המגע עימם, ואי-הליכה למדבר נזירי; גם את הטיפוס ואת הקשר למה שהוא מחוץ לעולמנו, מושך אותנו למעלה; גם את החיבור להיסטוריה של העם המיוחד הזה וגם את ייחודו של כל אדם הנברא בצלם א-לוהים; אלו דוגמאות בלבד למכלול הגדול שהאמונה מבקשת לקרוא בקול – הכל אחד ! כל זה, בידיעה מובהקת שגם לזה יש מחירים, ושהקדושה מחייבת נסיגה לאחור מחלק מגילויי החיים. אולם זה הדבר הנכון לעשותו.
אתה צודק שחלק ממסע זה מחייב את הכניסה למלים הקטנות, הצפופות והסבוכות. לימים אתה מגלה שגם מילים אלה נושאות בשורה גדולה של חיים, שאמנם יונקים ממה שאתה מחפש – תפישות עולם כלליות ומנגינות עשירות – אך יורדות לפרטי פרטים, לרזולוציה גבוהה, להגדרות מדויקות וכדו'. זו ההכרעה של האמונה היהודית, וזו ההצהרה שלה על ייחודה. כך אמר משה רבנו בספר דברים "כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ככל התורה הזו אשר אנכי נותן לפניכם היום". ואנחנו צריכים להיזהר מחד גיסא שפרטי הפרטים האלה לא יבטלו את הפשטות, האומץ והחמלה, ומאידך גיסא להכיר שזו התנועה הייחודית שאנו הולכים בה – לקיחת האידיאלים הגדולים, אי-השארתם במרחב הכללי מסיבות רבות (כולל ההערכה שהן לא תחזקנה מעמד כמגדל הפורח באוויר), והכנסתם לאותיות החיים של הפרטים.
העולם הדתי והחרדי עסוקים בכל עת גם בהפצת הבשורה. הם עושים זאת מעט מאוד על ידי ניסיונות הוכחה ושכנוע, פרסום ויח"צ, אם כי גם זה קיים. עיקר הפצת הבשורה הוא בחיים שלהם ממש. אמונתי העמוקה היא שככל שנאמני ברית ההלכה יהיו יותר אנושיים, יותר מוסריים, יותר מדויקים בחייהם, יותר שמחים ויותר מביטים, יותר מביאי ברכה לעולם, וכל זה מעצם החיים שלהם ולא על ידי מסעות הסברה – כך ימוגנטו יותר ויותר אנשים לבשורה הזו. זה יותר נכון מכל דרך אחרת של הפצת מה שאנו מאמינים בו. ויחד עם זאת, אתה צודק שאנחנו גם מתרשלים בשאלת האחריות לכל הסובב אותנו.
ההכרעה של העולם החרדי ללבוש שחורים נעשתה כחלק מההתגוננות מפני הסכנות של העולם, שאתה עצמך כתבת עליהם למעלה. ההנחה שלהם היא שטוב ללבוש מדים, והבגדים האלה הם מדים. והמדים שהם לובשים מבטאים את אמונתם כי אם צריך לבחור בין צבעוניות העולם ומחירה, ובין התקדשות התכנסות ודחיקה – הם בוחרים באפשרות השניה כי היא חשובה יותר ומשמעותית יותר. אפשר כמובן להתווכח עם בחירה זו, ורוב העולם הדתי לא בחר בה, אולם טוב שלא כולנו עשויים מעור אחד.
והנה פתחנו מהלך רוחני...
כל טוב