שאלה
שלום,
אני מבקשת לא לפרסם את השאלה הזאת.
אבא של חברה טובה שלי הוא הרב שנרצח בפיגוע בצומת אריאל.
אני מצטערת אבל אני ממש כועסת עליו.
הוא היה אדם באמת גדול של עשייה וקדושה אבל מה שהוא עשה לא היה הרואי בעיניי.
הוא השאיר משפחה עם 12 ילדים ואישה שפשוט כואבים.
כואב לי לראות את חברה שלי ככה, כואב לי לראות את כל המשפחה ככה.
כואב לי במיוחד כי אני מכירה את הכאב הזה גם. גם אני איבדתי אבא.
אני יודעת שיש עניין בגמרא ש"חייך קודמים לחיי חברך" אז אני לא מבינה למה כולם מהללים את הדרך שבה הוא נרצח.
אני פשוט כועסת עליו שהוא השאיר אותם להתמודד עם האבל הזה.
בבקשה אל תגיד לי שזה כמו חיילים כי עם חיילים זה אחרת. חיילים חייבים לסכן את החיים שלהם כדי שנוכל לחיות, שם זה באמת הרואי אבל כאן, זה באמת מה שההלכה מצפה מאיתנו לעשות?
אני יודעת שזו שאלה נוראית, סליחה
תשובה
שלום וברכה
זו באמת שאלה נוראית.
אבל היא מוצדקת, כי המציאות היא נוראית.
כואב כל כך, שחברתך נותרה בלי אבא אהוב.
כואב כל כך, שהדבר מעורר מחדש את הכאב שלך.
כואב כל כך, שזה אירע בדרך שאפשר שהיה יכול להיות אחרת.
כואב כל כך,
וחלק מהכאב מנותב כלפי מה שהוא עשה, שאפשר שהוא לא הירואי, ואפשר שהוא היה חושב על משפחתו ונמנע מלעשות את שהוא עשה.
וכמובן יכול להיות שבמה שהוא עשה הוא הציל חיים רבים של אחרים, ובכלל - לא בטוח שניתן לעשות חשבונות מסודרים בשעת חרום, ולעתים האינסטינקט הוא זה שמפעיל אותנו.
בכאב ובכעס הזה אנחנו חיים.
מה אני מציע לך לעשות ?
לא להדחיק. מותר לך לכאוב. מותר לך לכעוס. יש זמן לזה.
ומותר לך בד בבד גם להבין, גם ללמד סנגוריה, גם להתפעל.
ובתוך התנודות האלה למצוא את עצמך מיטלטלת מאוד.
עד שתמצאי מעט מנוחה.
האם את יכולה ללכת בדרך זו ?
כל טוב