מה עושים כשמתגעגעים לבורא עולם?

שלום וברכה

בסוגיות עמוקות מעין אלה אפשר לנסות לגעת. ואם תרצי לפתח עוד – בשמחה.

מבין השורות שלך עולה שמדובר למעשה בשתי תנועות.

האחת הוא געגוע לעצמך, למה שהיית בעבר, ולכך שהפעם את נמצאת במקום אחר. געגועים אלה עלולים להפיל, אך עשויים להוביל אותך למקומות מאוד מיוחדים. הם עלולים להפיל, שהלוא לא ניתן לחזור לתמימות הראשונה, לצעדים הראשונים שעשית, למפגש הראשון עם האמונה, עם הקדושה, עם הצניעות, עם התפילה, ולכן הגעגועים לשם מאוד מחלישים.

אולם, הם יכולים לעורר בך את הכמיהה ל״תמימות השניה״, להכרה שמעבר לשינויים, לספקות, ולפתוח שער חדש מבוגר יותר ובשל יותר. זה שמכיר בכך שאמנם בכל הדברים שבעולם טמונים מרכיבים מסובכים מאוד, ולא הכל ברור לנו וידוע לנו, ובסופו של דבר אנו שבים להתרפק על הדמות היסודית שלנו, שהיא מעבר לכל התהליכים.

השניה היא געגוע לריבונו של עולם. ואכן, ריבונו של עולם ״דומה לצבי״ – עתים נגלה, עתים נכסה. לעתים אנו חשים אותו במלוא מאודנו; לעתים הוא נעלם מאתנו לחלוטין. זה לא מצב של צביעות, אלא להפך – ביטוי למהותה של האמונה. הסיבה לכך ברורה – מחד גיסא ריבונו של עולם ממלא את כל העולמות, ונוכח בכולם, ואנו דבקים בו ומתקשרים בו; מאידך גיסא, הוא מעל ומעבר לעולם, ואין אנו יכולים בכלל להידבק בו.

ובשעה שהוא רחוק מאתנו – אנו דבקים בו על ידי הליכה בדרכיו, על ידי קיום מצוותיו, ועל ידי ציפייה מתמדת שהוא יאיר פניו לנו, ונזכה לחוש את קיומו במלוא הוייתנו, והדבר מתוק לנו מכל העולמות האחרים שמזומנים לנו בקיום הזה.

כל טוב