שאלה
שלום כבוד הרב,
אני בחורה בת 22. המוטיבציה שלי בכל הנוגע לקשרים זוגיים נמוכה. בכל פעם שמכירים לי מישהו זה לא נמשך הרבה זמן ואני מוצאת סיבות למה להפסיק את הקשר. כשהוא מתקשר/מציע להפגש אין לי את ההתלהבות שיש לחברותיי, אני דוחה את זה כמה שאפשר ובכלל לא נלהבת לדבר.
זה מתחיל להלחיץ אותי... אני כן רוצה להתחתן אבל אין לי מוטיבציה לבנות קשר. ממה זה יכול לנבוע?
קשה לי מאוד לפתח רגש. הבחור תמיד הוא זה שנקשר ומתלהב יותר. בפגישות אני מגלה ביטחון ואין לי בעיה בליצור שיחה. פשוט אין לי מוטיבציה והתלהבות.
מה אפשר לעשות?? אני לא רוצה להמשיך ככה...
תשובה
שלום לך.
גיל 22 איננו גיל כה מבוגר בענייני נישואין. את לא צריכה להרגיש "לחוצה". אני מבין את הרגשתך, את הקושי ללכת כל פעם לפגישה חדשה, בה את חייבת "להשקיע", "לפתוח" את עצמך וכו', אך את בתחילת הדרך.
נראה לי כי כדאי שתקיימי כמה שיחות עם פסיכולוג/ית או עו"ס אשר יעזרו לך להכיר את עצמך, לזהות את הסיבה ל"מעצורים" שאת מגלה שקיימים בך בכל הקשור לבניית מערכת זוגית קבועה ומתמשכת.
יכול להיות שהדימוי שיש לך (בעומק האישיות, לא במערכת החשיבה המודעת) לגבי זוגיות- איננה "טובה". אולי חווית מערכת זוגית "חורקת" אצל הורייך. או אז את חוששת להכנס למערכת זוגית...
יכול להיות שאת רגישה מאוד לביקורת, בגלל ביקורת שהיית רגילה לשמוע בילדותך בתוך משפחתך, או אז את חוששת לגבי כל בחור שאת נפגשת איתו- "אולי הוא יגרור ביקורת מצד משפחתי?"...
אולי תשתתפי בסדנת "מודעות עצמית"? היא יכולה להעניק לך ביטחון שאולי את זקוקה לו...
אני יכול לומר לך מנסיון לגבי כמה וכמה מקרים, כי ברגע שתפגשי את הבחור שבאמת מתאים לך- את תרגישי "משהו" בלב, שיאותת לך ש"זהו זה". אינני אומר שיהיה קל לך להחליט בכיוון החיובי, אך תרגישי ש"זה שייך". (ליוויתי לפני כמה שנים בחור שהגיע כבר לגיל מעל 30, ולפני שהוא "סגר" עם הבחורה לה הוא נשוי היום, פנה אלי שוב, אחרי הרבה שיחות בינינו, ושאל את השאלה הפשוטה, שדברנו עליה ה מ ו ן: אז מה אתה אומר, איך אני יכול להיות בטוח (הוא רצה להיות "בטוח", לא פחות...) ש"זה- זה"?
אני מאחל לך הצלחה!