לפעמים בא לי לברוח למקום משל עצמי, שבו יבינו אותי כמו שאני

שלום רעות.

אני לגמרי מתחבר לחלום הזה שלך! ואני בטוח שהמון בנים ובנות מתחברים גם. לכולנו יש רצון בעצמאות ובשליטה, ובגיל ההתבגרות הרצון הזה, להיות "עצמי", מתחדד וגובר - וזה טבעי ונורמלי ורצוי. הרצון לבטא את עצמי, בלי שישפטו או יבקרו אותי. ובאמת אפשר לעשות את זה. אפשר להיות בחדר לבד עם אוזניות, ולשיר ולרקוד ולקפוץ בשמחה. אפשר להיכנס למטבח בבית ולבשל דברים רק לעצמי. אפשר.

יחד עם זה, אני חושב שאת גם מחפשת להיות חופשיה יותר מהמבט המכביד של האחרים. וזה לא אומר בהכרח להתחבא. זה אומר שהמבט של אחרים לא ישפיע עלי כל כך. שלא כל אמירה או דעה יפגעו בי. שאני יכולה לרקוד ולקפצץ בצורה מוזרה, למרות שאחותי הגדולה מסתכלת עלי במבט של "אוקי, מה נסגררר?". וגם זה אתגר שלנו בהתבגרות ובבגרות: למצוא את אזור הנוחות שלנו, ולהחליט מה משפיע עלינו ומה לא.

למצוא את אזור הנוחות - זה לפעמים קשה. ובאמת הרבה יותר מפתה לברוח, למקום או לאדם שלא קשורים למערכת היומיומית. מנותקים. ובהחלט אפשר לעשות את זה. אפשר וכדאי לדבר עם חברה טובה. אפשר גם להתייעץ עם היועצת או פסיכולוגית. ועדיין, אחרי הפריקה והשיחה, נחזור למערכת הקיימת, ליחסים שלנו עם ההורים והאחים והחברות בביה"ס וכו'. ננסה ליישם שם רעיונות או יכולות שחידדנו באותה שיחה עם החברה או הפסיכולוגית. כי בסוף - שם אנחנו נמצאים ביומיום.

אז מה אפשר לעשות?

דבר ראשון, את בהחלט יכולה לחפש ולמצוא אנשים שאיתם תוכלי לפרוק, לשתף, לספר מה שעובר עלייך. את יכולה גם לכתוב לעצמך מין יומן כזה, לעצמך. לכתוב שם איך את מרגישה, על מה את חולמת, וכו'. אם את אוהבת ליצור את יכולה גם לצייר, לנגן, וגם בדרכים כאלה לבטא את מה שאת מרגישה. זה כיף ומשחרר. וכמובן שגם לשיר ולרקוד.

דבר שני, את יכולה לחשובה (עם עצמך ועם אחרים) מה גורם לך בעצם לברוח מהמבט על מה שאת עושה. מה את מרגישה כשמישהו רואה אותך רוקדת בבית, או מול חברות? איך זה גורם לך להרגיש? והאם תמיד המבט הזה מביע דברים כמו ביקורת או שיפוט, או שלפעמים הוא יכול להיות מבט רגיל ותמים, שאת מזהה בו ביקורת? וגם אם יש ביקורת - מי אמר שכווולם חייבים לאהוב את השירה או הריקוד או התבשיל שלך? גם השפים הכי גדולים בעולם לא זוכים למאה אחוזי שביעות רצון מהסועדים. לאנשים יש טעם והערכה לדברים שונים. אין לזה שום קשר למה שאת אוהבת לעשות.

דבר שלישי: להסתדר בבית עמוס. במיוחד עכשיו בתקופת הקורונה, אני מסכים איתך שיכול להיווצר קושי למצוא פרטיות וזמן שקט בתוך הבית, כשיש הורים ואחים וכו'. אז בינתיים אפשר לעשות שני דברים. בתוך הבית, נהוג שלכל ילד יש בכל זאת איזה אזור פרטי משלו. זה לא חייב להיות חדר. לפעמים זה רק מגירה או ארון או איזו פינה בבית או בחצר. וזה גם אחלה. זה מקום שבו כולם יודעים שהוא שלך, ושיש להתחשב בך כשאת שם. את יכולה גם לנסות לזהות זמנים שבהם הבית פחות עמוס ורועש, כדי ליהנות מהזמן השקט שלך עם עצמך. עוד פתרון הוא לצאת קצת החוצה. גם בסגר אפשר לצאת עד קילומטר מהבית, ויש הרבה דברים שאפשר לעשות במרחב הזה (כמובן בתיאום וברשות של הורים). לעשות דברים בגינה או בחצר, להסתובב, לטייל, לעשות ספורט, ועוד. זה נותן הרבה מצב רוח טוב להיות קצת באוויר ובשמש, ולקבל גם יותר מרחב אישי.

את מאוד מוזמנת לחשוב, לנסות, ולספר לנו איך זה הולך. נשמח לדבר איתך כאן באתר, במוקד הטלפוני, או במוקד הווטסאפ שלנו.

בהצלחה!

אוהד