שאלה
שלום הרב,
אני לא בטוחה אם פונים אליך לשאלות מסוג זה, ובכל זאת אשאל.
לפני כמה חודשים אני וחבר שלי נפרדנו. היינו יחד במשך כעשרה חודשים. בתקופה בה היינו ביחד ושאלו אותי אם זה לחתונה לא עניתי ישירות שכן, אבל "לחלוטין פוטנציאלי כי אין לי שום עניין לשחק משחקים ואחרת לא הייתי עושה את זה, אבל מה לעשות, ואני עדיין לא בטוחה וזו שאלה גדולה לשאול".
הוא נפרד ממני, אחרי שהתחיל שיעור א' והוא מחפש תשובות בכל מיני עניינים, בעיקר דתיים. אני לחלוטין מכבדת את ההחלטה, לא כועסת ולא ממהרת.
בימים לאחר שנפרדנו, הבנתי שאם היו שואלים אותי "הוא הבחור לחתונה?" הייתי עונה כן.
נבהלתי מהתובנה הזו ואמרתי לעצמי שעליי לחכות מעט ולהביט על הקשר לאחר זמן ומנקודת מבט נינוחה ואובייקטיבית יותר, עם כמה שזה קשה.
אני מתחילה לחשוב שזה הזמן המתאים.
ומאז אני הופכת רק מבולבלת יותר ויותר.
התחלתי ללמוד עם חברה ספר בנושא, ואני מנסה לראות את הקומות העליונות שהיו בקשר שלנו.
ברור לי שהוא לא היה ריק, שאפנו גבוה, דיברנו לעומק, ולפרוטוקול - שמרנו נגיעה. כל הזמן.
מכל הבחינות שעליהן שמעתי משיחות ומלימוד, הדברים נראים מתאימים. הוא מדבר לשפה שלי, אני רוצה להפוך לבן אדם טוב יותר, אני מבינה שזו עבודה קשה ולא ניצוצות בכל זמן, ומעבר, ברור לי שקשר צריך לבוא ממקום של ענווה גדולה ויכולת להכיל בן אדם אחר בתוך החיים שלך ולהיבנות לצידו בניה שלא פוסקת, ובניה שעולה מעלה מעלה ושואפת לקרבת ה'. לא אגיד שזה היה מושלם, אבל משהו ששווה לעבוד עליו.
ומנגד, כמובן שאני מאמינה בהשתדלות, אבל המחשבה שזה לא קרה לחינם לא משחררת אותי. אולי זה מה שצריך היה לקרות כדי שמשהו נכון ואמיתי יותר יבוא בהמשך? אולי אני רק חושבת שזה נכון ואמיתי אבל אני פשוט עוד לא ידעתי טעם אמת מהי כדי לדעת שהיא חסרה לי?
אני לא בטוחה איפה להעמיד את עצמי. האם להילחם על קשר כי יש דברים שמצריכים עבודה קשה או לנסות להבין שזה רצון ה'? אחת מהאופציות היא רצון ה', אני בטוחה מכך, אבל אני לא יודעת איך לפעול נכון על מנת לקיים את הרצון הזה.
אני יודעת שבנושא הזה אין שחור ולבן, אך גם בטוחה שלרב תיהיה עצה טובה כדי להוציא אותי ממקום שבו אני מרגישה שקועה עמוק ולא מסוגלת להתקדם.
תודה רבה!
תשובה
בס"ד
שלום רב!
אסור לנו להתבטל מהפעולה שנדרשת מאתנו מתוך אמירה בנלית ש 'זה רצון ד''.
יהודי נדרש לעמול - זה תפקידנו בחיים. הנטייה לחמוק ממאמץ בתירוץ ש-'זהו רצון ד'' היא טעות חמורה.
יש על כך סיפור יפה של רבי נחמן: 'מעשה מרב ובן יחיד' - http://www.zusha.org.il/story/%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%9E%D7%A8%D7%91-%D7%95%D7%91%D7%9F-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93/
אין לנו נביאים שיביאו לנו את דבר ד'. לכן אין באפשרותנו להבין מתי זה 'אות' משמיים שמאותת לנו להשלים עם המצב, ומתי מדובר ב-'אתגר' משמיים שדורש מאתנו להמשיך להיאבק לשינוי המצב.
אברהם אבינו לא נרתע מהקשיים של בני חת ויצא מגדרו כדי לקנות את מערת המכפלה. יצחק המשיך לחפור בארות - ולא חדל עד שהגיע ל-'רחובות'.
כך אצלך: אם נכון להלחם על הקשר - אז תלחמי עליו. אם לא נכון להלחם על הקשר - אז תוותרי.
לשם כך עליך לשקול שיקולים: ערכיים, רגשיים ומעשיים. אבל תסלקי מהדיון שיקולים שבאים בגלל אמונה באותות משמיים ומחשבות שמה שקרה צריך לקרות כי זה רצון ד'...
וודאי יש רצון ד' - יש השגחה, יש הכוונה מלמעלה, אבל אין לנו דרך לדעת זאת רק נביא יכול להודיע מה רצון ד'.
אמנם לאחר מעשה, כאשר המציאות מתייצבת, רק בדיעבד, אנו מבינים מה היה רצון ד'.
לדוגמה: כל עוד אדם חולה, אנחנו מתאמצים ברפואה וזועקים בתפילה להחלמתו. לאחר שנפטר אנו משלימים עם המציאות ומבינים שזהו רצון ד' ואומרים: 'ברוך דיין אמת' - 'ד' נתן וד' לקח יהי שם ד' מבורך'. כך בכל עניין. רק לאחר שמתברר שאין לנו שום דרך להשפיע על המציאות ולשנות אותה, עלינו להשלים עם המציאות שנקבעה ולהבין שזה היה רצון ד'.
וודאי אם הבחור יסרב באופן ברור ועקבי - אז תאמרי לעצמך שזה רצון ד' ותפני לכיוונים אחרים.