שאלה
שלום וברכה כבוד הרב במשנה הראשונה בפרק הכונס מובא הדין שאדם ששלח את בהמתו ביחד חרש שוטה וקטן והבהמה הזיקה חייב ובעמוד שאחרי המשנה הראשונה כמדומני הגמרא מביאה מקרים נוספים ל-4 או 5 המקרים שהגמרא הביאה כבר בדף הראשון והשני שבהם האדם יהיה פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים, ואחד המקרים שם הוא שאדם ששלח את הבערה ביד חרש שטה וקטן, (והאש הזיקה) פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים (לפי מה שהבנתי).
שאלתי היא כזאת איך זה יכול להיות? במקרה שאדם שולח בהמה ביד חרש שוטה וקטן יש עוד "בחירה" לבהמה, האם ללכת לאכול מהשדה של ראובן אם אותו חרש שוטה וקטן שיחרר אותה או לא ללכת לאכול מהשדה של ראובן ואילו בערה שאין לה כוח רצון, אין לה בחירה, ואדם שולח עם חרש שוטה וקטן לפיד ואומר לו להביא את הלפיד לשמעון בשביל שידליק את העששיות שלו, אותו חרש שוטה וקטן יכול לחשוב שהעששיות זה השדה של שמעון ולהדליק אותו, הכוונה שהסיכויים שאש תזיק ביד חרש שוטה וקטן יותר גבוהים מאשר שאדם שלח בהמה ביד חרש שוטה וקטן והיא תזיקה, אז איך אדם ששלח בערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם?
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
יישר כוח על השאלה היפה.
זו שאלה שנראה שהטרידה כבר את הראשונים.
הבה נבחן כיצד הרמב"ם ניסח את ההלכה הזו:
"השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק אבל אם מסר להן שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו".
אתה בוודאי שם לב שהרמב"ם הדגיש שמה שכתבת הוא נכון - אם שלח לחרש לשוטה ולקטן שלהבת - הוא חייב, בדיוק מהסיבה שכתבת.
ולמה בגחלת הדין שונה ?
הרמב"ם כותב "שדרך הגחלת להיכבות", כלומר: ההנחה שלו הייתה שהגחלת תיכבה, והיא אכן הייתה צפויה לעשות זאת. מי שליבה את הגחלת היו החרש והשוטה והקטן, וזו כבר אחריות רחוקה שלו, שלא חייב לשלם עליה.
כל טוב ויישר כוח