במקרה, או שלא, נטפליקס הציע לי השבוע את "אוף-רוד" עם ליאור רז ורותם סלע. למרות הפורמט ההזוי בעיני (כן, מיושנת, דוסית, לא מבינה) הסקרנות והנופים בסוף העולם שמאלה והלאה, עשו את שלהם. עם כוס תה חם, התיישבתי מול המסך, עד הסצנה, שעכשיו עושה גלים ברשת, כשרותם סלע מצהירה שהיום, ממילא הבנות לובשות הלבשה תחתונה כעליונה, ושהיא רוצה שהבת שלה "תחגוג את הגוף שלה".
איכשהו הסצנה הזו עומדת לנגד עיני דווקא השבוע, כשאנחנו פוגשים את בנות צלופחד, בנות שהתלמוד קורא הן "חכמניות, דרשניות, צדקניות" (בבא בתרא קי"ט:א) אין לי מושג אם הן גם "חגגו את הגוף שלהן". אין זה מן הנמנע שכן, למרות שהן כנראה לא עשו את זה כמו בדעתה של סלע. סדרי העדיפויות שלהן היו אחרים לגמרי:
"אָבִ֘ינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒ וְה֨וּא לֹא־הָיָ֜ה בְּת֣וֹךְ הָעֵדָ֗ה הַנּוֹעָדִ֛ים עַל־ה׳ בַּעֲדַת־קֹ֑רַח כִּֽי־בְחֶטְא֣וֹ מֵ֔ת וּבָנִ֖ים לֹא־הָ֥יוּ לֽוֹ׃
לָ֣מָּה יִגָּרַ֤ע שֵׁם־אָבִ֙ינוּ֙ מִתּ֣וֹךְ מִשְׁפַּחְתּ֔וֹ כִּ֛י אֵ֥ין ל֖וֹ בֵּ֑ן תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה בְּת֖וֹךְ אֲחֵ֥י אָבִֽינוּ" (במדבר כז,ג-ד).
אומרת הגמרא:
חַכְמָנִיּוֹת הֵן.... שֶׁהָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּפָרָשַׁת יְבָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו". אָמְרוּ לוֹ: אִם כְּבֵן אָנוּ חֲשׁוּבִין – תְּנָה לָנוּ נַחֲלָה כְּבֵן; אִם לָאו – תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ!... דַּרְשָׁנִיּוֹת הֵן – שֶׁהָיוּ אוֹמְרוֹת: אִילּוּ הָיָה לוֹ בֵּן, לֹא דִּבַּרְנוּ... צִדְקָנִיּוֹת הֵן – שֶׁלֹּא נִישְּׂאוּ אֶלָּא לְהָגוּן לָהֶן"...
סדר לפני הכאוס
כלומר, ע"פ חז"ל הן שמעו והבינו את השיעור של משה בנושא יבום, ושאלו שאלה עניינית על הלימוד עצמו. הן באו בצניעות, לא בגלל השמלה הארוכה או השרוולים מעבר למרפק, אלא מפני שידעו את מקומן, את המרחב בו ואת הגבולות בו, והן חיכו להינשא, בסבלנות, באמונה, עד שיפתרו ענייני הנחלה, כי כל אחד יודע כמה מורכבים ענייני נחלה, במיוחד כשאינם מיושבים, וכשיש עוד שחקנים על הבמה. והסיפור הזה מסופר דווקא בפרשת פנחס. ספר במדבר כולו הוא ספר של יציאה החוצה, של משברים ותיקונם, של אי-סדר.
אלא שכדי שיהיה אי-סדר, צריך שיהיה קודם כל סדר, ולכן הספר מתחיל במפקד. משם אנחנו נפנים לעסוק באתגרים אישיים, חברתיים, לאומיים – פיזיים ורוחניים. פרשת פנחס מציבה את אחד האתגרים הגדולים ביותר: לא רק עבודה זרה (דתי), אלא פגיעה בעם ישראל ע"י הזנות עם בנות מואב ומדין (לאומי). פנחס מכריע: גם כשזמרי, נשיא שבט שמעון, מביא את כזבי המדיינית עד לפנים המחנה, אל פתח אוהל מועד, כלומר, כביכול למקום שאין בו עבודה זרה! יש עדיין פגיעה חמורה בקדושת עם ישראל. על הקנאות שלו לכך, הוא מקבל ברית שלום, ורק לאחר הברור הזה, אפשר לעסוק בחזרה לסדר: במפקד השני, בעניין הנחלות, ובקורבנות לחגים, קורבנות שיובאו בבית המקדש, בארץ ישראל.
הקשר ליוסף
בין בנות צלופחד ופנחס יש יותר משותף ממה שנדמה. מלבד קנאותם – פנחס שלא מוותר על עם ישראל, ובנות צלופחד שלא מוותרות על חלקן בארץ ישראל, יש להם גם אב רחוק משותף: לפי רש"י על מסכת סנהדרין (פב:ב), פנחס מצד אמו הוא ממשפחת יוסף. גם בנות צלופחד משבט מנשה, הן צאצאיות ליוסף. אם נעבור על כל האירועים בהם משה לא יודע מה לעשות (המקושש, פסח שני, פנחס, בנות צלופחד ועוד), נראה שכולם איכשהו קשורים ליוסף, ואולי אפילו לרחל מול לאה. עכשיו עם הכניסה הקרבה לארץ, המנהיגות שהביאה אותנו עד כה, יקרה, נפלאה, קדושה, נבואית, חכמה ואהובה ככל שתהיה, לא תוכל להמשיך. ואכן, באותה פרשה אנחנו גם מוצאים את משה ממנה את יהושע, משבט אפרים בן יוסף, למנהיג שיכניס את בני ישראל לארץ ישראל.
ארץ ישראל איננה ככל הארצות, והלכה שהייתה בלתי אפשרית במדבר, היא אפשרית והכרחית בארץ ישראל. איך לממש את זה בימינו, זו עדיין שאלה שאנחנו בליבה.
הכותבת היא מורת דרך, מלווה רוחנית ויותר מכל, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד במסגרות שונות בארץ ובחו"ל.