עמיחי אתאלי זוכר את אחיו אלחנן

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה לבוש לבן מכף רגל ועד ראש. זו לא הייתה פרידה דרמטית והוא לא לבש בגדים קדושים. אני באתי הביתה והוא ישב מול הטלוויזיה עם גטקס וגופיה לבנה

חדשות כיפה עמיחי אתאלי 04/05/14 17:51 ד באייר התשעד

עמיחי אתאלי זוכר את אחיו אלחנן

היום אני זוכר את אחי אלחנן, שנשאר בן 26 לנצח. זה היה אחי הגדול שאחרי מותו יצא שמו למרחקים בגלל מעשים וחלומות טובים, אבל בשבילי הוא היה רק אח גדול.

בשבילי זה האח שעבר ברחבת הרובע היהודי, השטח הפתוח היחיד בכל השכונה, שעבורנו היה למגרש כדורגל. באמצע משחק ילדים שטוף זיעה, הוא עובר באמצע, מרביץ בעיטה בכדור לכיוון שום מקום, נותן חיוך קטן, וממשיך הלאה.

בשבילי זה האח שבאופן תמוה, רצה מאוד שאחיו הקטן ידע לשחק שחמט, למרות שלו עצמו לא היה מושג במשחק הזה. הוא הזמין אלינו הביתה חבר כדי שילמד אותי, אבל מהר מאוד התברר לכולנו שאין כאן פרטנר, ומיד עברנו לשחק במשחק יריות במחשב.

בשבילי זה האח שבפעם האחרונה שבה ראיתי אותו חי, היה לבוש לבן מכף רגל ועד ראש. זו לא היתה פרידה דרמטית והוא לא לבש בגדים קדושים. אני באתי הביתה באמצע בית ספר, והוא, כמו כל אח גדול, ישב מול הטלוויזיה עם גטקס וגופיה לבנה ארוכה. כשנכנסתי הוא זרק לי איזו הערה רגילה של אח גדול ואף אחד מאיתנו לא חלם על מה שיתרחש בשעות הבאות.

בשבילי זה האח שחיפש כל הזדמנות לצחוק, לרקוד בתנועות מצחיקות, וגם להתעלל בי אחיו הקטן. האח שלא החמצתי אף טקס שלו בצבא, האח שהיה נראה לי חזק וחסון, אך הוכרע בידי שני מחבלים ארורים שרצחו אותו עם הידיים.

בבוקר שלמחרת אותה פרידה כפויה, הייתי רק ילד בן עשר וחצי. ילד רגיל ממשפחה רגילה, שגרה בבית רגיל. אבל אז ברגע אחד, נכנסו שוטרים אלינו הביתה והפכו את הכל לממש לא רגיל.

מגובה המבט של ילד בן עשר וחצי, הצלחתי לראות שאפילו שוטרים נבוכים כשהם נאלצים להודיע הודעה כזאת. למרות שהיה חורף, הם הזיעו קצת, ובישרו שהגופה שנמצאה זרוקה בתוך מחסן ברובע המוסלמי, היא גופתו של אלחנן.

בשבילי היום הזה הוא יום של שברי זיכרונות מהחיים הפשוט רגילים שיכולים היו להיות לנו: בשבילי זה גם יום זיכרון לילדות התמימה שיכולה היתה להיות, לילד בן עשר וחצי שעולם המושגים שלו לא מתערבב עם דם, עם כמות הדקירות, עם זיהוי הגופה, עם לכידת הרוצחים ועם משפחה שלמה שמתערערת. ילד שחי במציאות בטוחה, שלא נחשף מוקדם כל כך לשבריריות של החיים, שלא מבלה את ימיו היפים באזכרות וחי במציאות של פחד עצום.

אני זוכר את מה שיכול היה להיות רגיל: אח שמכיר את ארבעת ילדיי-אחייניו. שלושה מהם שכבר יודעים לדבר, מכירים אותו היטב. את חייו, את מותו, ומדי שנה ביום הזיכרון הם הולכים לבית הספר ולגן עם דף שמספר על אחי, הדוד שלהם.

אני זוכר את אחי שאולי היה מביא את החבר ההוא לפגוש גם את עומר בני, האחיין שלו בן השבע, שכבר כמעט מנצח את סבא בשחמט. אני זוכר את אחי שבטח היה שמח לשמוע שכולנו אוהבים לרקוד וצוחקים המון, שבטח היה גאה בי שבשביל דאחקה אחת טובה, מוכן להתאמץ מאוד.

אני זוכר את אחי הזה, שעברו כל כך הרבה שנים שאני אפילו כבר לא חולם עליו בלילה, אבל בכל רגע מהחיים, רובם כבר רגעי תת מודע, נוכח אצלי ובאופן לא ברור, אפילו מכוון אותי.

אני זוכר את האח שהיה נראה לי ענק אבל נשאר לנצח בן 26 האח שלא ראה אותי שמח, נכשל, מצליח ונופל אבל קם מחדש. אני זוכר את האח שבלי כל כוונה מצידו, שינה את חיי ועיצב את עולמי יותר מכל אדם אחר. האח שאני כבר מבוגר ממנו כמעט בשמונה שנים, אבל הוא לעולם יהיה לעולם אחי הגדול.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן