שמירה על הבתולין זה באמת לא חשוב? טור תגובה לענהאל שמואלי

בשבוע שעבר נוצרה סערת רשת קטנה, סביב נושא שמירת יחסי המין לנישואין. גולשת דתיה שאלה את ענהאל שמואלי (אושיית רשת דתיה), "האם העובדה שאני לא בתולה תשפיע על חיי הנישואין שלי".  שמואלי כתבה באינסטגרם שלה שזו טעות והולכת שולל לחשוב ש"בתולין, שיער ירוק, גובה ומשקל מספר את סיפורו של אדם ואומר עליו משהו מסויים ובעיקר על נשים. החיים מעבירים אותנו אתגרים לא צפויים, האם בתולים יעזרו לנו להחזיק אותם? תכונות כמו אורך רוח, אומץ לב, אכפתיות, אופטימיות ועוד אלו הם תכונות מהותיות". בהמשך הוסיפה ששמירת נגיעה היא מצווה חשובה ומהממת בעיניה, אך מאוד קשה ליישום, עד כדי בלתי אפשרית.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושא"אני רוצה בתולה": ענהאל שמואלי בביקורת על הדרישה של גברים דתיים

  26/05/22 17:45

אני מסכימה עם שמואלי שחוץ משמירת נגיעה, יש הרבה תכונות נוספות שיעזרו לנו לצלוח את החיים, וגם את חיי הזוגיות המאתגרים. אני גם מסכימה עם שמואלי שמצוות שמירת נגיעה היא קשה ליישום. אבל לדעתי היא נופלת כאן לשיח שגוי, שבמקום להתעמת באומץ עם המחירים של אי עמידה באתגר מסוים, מעדיף להפחית בחשיבות העמידה באתגר הזה.

אני מאמינה לשמואלי שהיא חושבת ששמירת נגיעה היא דבר חשוב, אבל לדעתי, כאשר מישהו באמת ירד לעומקה של שמירת הנגיעה, להשלכות הקריטיות שיש לה, לא רק על הקשר שלפני הנישואין, אלא בעיקר על הזוגיות שלאחר הנישואין, הוא לא יוכל להוציא מפיו משפט כמו "בתולין זה לא כזה חשוב, זו בסך הכול תכונה פיזית כמו שיער ירוק ומשקל".

שמירת נגיעה היא מהדברים החשובים ביותר

ובכלל, עצם המסגור של הדיון סביב המונח "בתולין", מעקר מראש את היכולת לקחת ברצינות את הנושא. מי מאתנו רוצה לחשוב על עצמו כמו הגמון שמנכס לעצמו את ה"בתולין" של אשתו. זה נשמע חשוך מראש. אבל אם נחשוב על השאלה ששאלה אותה גולשת, לא במונחים של "בתולין", אלא במונחים של "משמעות המיניות", והאם יש לה קשר למושג "ברית", לפתע השאלה "מה קרה אם קיימתי יחסים לפני הנישואין עם גבר שאיננו בעלי או עם אישה שאיננה אשתי", הופכת להיות דרמטית.

בשנה האחרונה זכיתי לקבל באופן פרטי מאות תגובות על הספר שלי, "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", שיצא בהוצאת מגיד-קורן. הספר עוסק בין השאר בשמירת נגיעה, ובהבדל בין התפיסה היהודית בנוגע למיניות, לבין התפיסה המערבית הנוכחת במדיה הפופולרית.

מאות תגובות של קוראים וקוראות הוכיחו לי שכשאנשים מגלים את העומק של שמירת הנגיעה, הם מסרבים להמשיך להתייחס אליה כאל פרט שולי, ומפסיקים לקנות ליטופים אפולוגטיים כמו "אז חוויתם מגע רומנטי לפני הנישואין, מה בסך הכל קרה". חלקם חוו את הטיעונים שהופיע בספר על חשיבות שמירת הנגיעה, באופן עד כדי כך מטלטל, עד שהבנתי שעליי להוציא מהדורה חדשה (שאכן יצאה לאור בימים אלו), שבה נוספו פרקים שמציעים אופק לחזרה בתשובה עבור מי שלא שמרו נגיעה עד היום. 

מה אתם מבקשים מהחיים האלה, מהנישואין העתידיים או העכשוויים שלכם, ומהאופן שבו המיניות תתפקד בתוך הנישואין האלה?

שמירת נגיעה היא אכן מצווה קשה ומאתגרת מאוד ליישום. מעבר לחשיבותה ההלכתית, שמירת נגיעה שייכת לדעתי לקבוצה המצומצמת של הדברים החשובים ביותר בחיים שלנו. דברים חשובים בדרך כלל נרכשים במאמץ רב, ולכן היותה קשה ליישום, לא מעידה על חוסר הרלוונטיות שלה, אלא בדיוק להיפך.

במקום להוריד את הרף ולהצדיק את הוויתור על שמירת הנגיעה באמצעות הצגת העיקר כטפל, אני שואלת את קוראת הספר שלי: "מה את מבקשת". השאלה הזו נצעקת מתוך ליבי: מה אתם מבקשים מהחיים האלה, מהנישואין העתידיים או העכשוויים שלכם, ומהאופן שבו המיניות תתפקד בתוך הנישואין האלה?

קצרה היריעה להסביר כאן את העומק של שמירת הנגיעה, ולכן אסתפק רק בהצגה חיצונית וכללית של הרעיון.

שמירת הנגיעה, כמו גם צניעות ושמירת העיניים, מייצרת עבורנו משוואה משולשת, לפיה מיניות = האחד\האחת = ברית נישואין. המשוואה הזו נחקקת בלב שלנו בכל פעם שאנחנו שומרים נגיעה, כלומר בכל רגע שבו אנחנו, כזוג חברים, מתגברים על התשוקה האדירה והיפה שבוערת בנו, ועושים את המעשה החתרני הזה של הצבת גבול. הצבת הגבול החוזרת ונשנית הזו, הופכת את המיניות שלנו לכלי לקידוש הנישואין.

עבור שומרי הנגיעה שנישאו לבסוף לבחיר ליבם, המיניות לא רק מתפקדת כאמצעי להענקה וקבלה של עונג פיזי, וגם לא רק כאמצעי לביטוי רגשות אישיים. בנוסף לאלו, המיניות שלהם מתפקדת כ"סמל". הגוף המיני שלהם, שרק אדם אחד זכה להיחשף אליו ולגעת בו באינטימיות הדדית, הופך להיות סמל שאוצר בתוכו את המשמעות של "אחד\האחת", "ברית הנישואין". כאשר המיניות מתפקדת כך בחיי הנישואין, יש לכך השלכות אדירות על תפיסת הקשר הזוגי. לא אוכל לפרט אותן כאן, אבל הן מפורטות בספר.

אסיים בציטוט מאישה אמיתית ששמה הבדוי הוא "כנרת". כנרת סיפרה לי את סיפורה האישי, שכרוך בחוויה קטנה אך מטלטלת של אי שמירת נגיעה, שהתרחשה בינה לבין בחור אמיתי ששמו הבדוי הוא "אבידן". לאחר שכנרת נישאה לבחיר ליבה, האירוע עם אבידן עזר לה להבין את ההשלכות של שמירת הנגיעה על חיי הנישואין שלה:

אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם באותו ערב הייתי מקשיבה לקול הפנימי שלי ונכנעת לגוף וללב שהפצירו בי להתנשק עם אבידן. כזכור, אחד מהטיעונים ששמעתי בתוכי בזמן שנאבקתי עם עצמי היה 'אנשים ששומרים נגיעה לא יודעים מה הם מפסידים'. אבל האמת היא, ואת זה אני אומרת מניסיון: אנשים שלא שומרים נגיעה לעולם לא יבינו מה הם מפסידים.

("מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", הוצאת מגיד,עמ'  402)

הרבנית אוריה מבורך היא מקימת "מכון אפרכסת" להתמודדות עם התרבות המערבית, ומנהלת דף הפייסבוק "אפרכסת". מלמדת תורה במסגרות שונות, ומחברת "מה את מבקשת ספר על אהבה וגוף", שיצא במהדורה חדשה ומעודכנת בימים אלו.