בשבוע האחרון התגלה מקרה נוסף של דמות ידועה שנחשדת בפגיעות מיניות. הפעם מדובר בסופר הילדים המפורסם והאהוב על רבים חיים ולדר, שהצטברו נגדו עדויות לכאורה על פגיעות מיניות בנשים. אני אומרת "הפעם", כי למרבה הצער אוזננו כבר רגילה לגילויים הכבר לא כל כך מרעישים הללו חדשות לבקרים. כל שמשתנה הוא זהות הדמות רבת ההשפעה המסוימת הפוגעת בכל פעם.
-
עוד באותו נושאהרב יובל שרלו על תלונות וחשדות: "לא טובה השמועה"
18/11/21 11:38
אנו חיים במציאות שבה כל מהדורות החדשות נפתחות (ונמשכות כמעט עד לסופן) עם צרור ידיעות על מקרי אלימות, האחת אחרי השנייה. נראה שלא מספיק יום אחד בשנה למאבק באלימות נגד נשים (אותו נציין השבוע), ושיש להילחם בתופעה יום-יום. כשאני אומרת "להילחם", אני מתכוונת גם לפתרונות מערכתיים (ואני אישית שמה את רוב המשקל על החינוך), ובו זמנית, גם להעלאת המודעות לכך שהאלימות נמצאת בתוכנו, ממש כך.
חיים ולדר צילום: באדיבות המצלם
בכל אחד ואחת מאיתנו מושרשות מדורי דורות פרקטיקות אלימות, שמובילות אותנו מבלי משים לחיים של ריחוק, ניכור ואלימות. הבשורה הטובה היא שיש מה לעשות בעניין, ושיש תקווה.
ד"ר מרשל רוזנברג, פסיכולוג יהודי אמריקאי, פיתח שיטה שנקראת "תקשורת לא אלימה". ההתייחסות שלו לאופני הביטוי והתקשורת הרגילה והנפוצה שכולנו רגילים בה, היא כאל "תקשורת מרחיקה" ואלימה. כנגדה, הוא מציע שיטה לתקשורת לא אלימה (בעברית שם השיטה תורגם ל"תקשורת מקרבת"), שמטרתה לאפשר חיים מבוססי חמלה, ויחסי גומלין בין אדם לרעהו (ובין אדם לעצמו) של נתינה וקבלה מהלב. במילים אחרות – דרך מעשית וסדורה לקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
נניח לרשויות לטפל בחיים ולדר, בינתיים נתמקד באלימות בתוכנו
בתפיסה של רוזנברג, "אלימות" כוללת ביטויי אלימות שכולנו מכירים, כגון תקיפה, השפלה, הכללה על דרך התיוג על בסיס השתייכות קבוצתית וכדו'. החידוש שלו הוא בשלב אחד מתחת, ב"סולם האלימות". לשיטתו, המאפיין שעליו מושתתת תקשורת אלימה הוא תפיסה מסוימת שמרחיקה בין אדם לאדם – כך, למשל, אופני הביטוי ושיח שמבטאים האשמה, שיפוט וביקורת, קטלוג ל"טובים" ו"רעים", תגמול וענישה, ועוד.
אז מה האלטרנטיבה?
אימוץ תודעה שרואה את האנושיות שבכל בני ובנות האדם. התודעה הזו אומרת שכל יצורי האנוש פועלים מתוך אנרגיית חיים נפלאה שנקראת "צרכים". ה"צרכים" הם רשימה ארוכה של צרכים אנושיים בסיסיים שמשותפים לכל בני ובנות האנוש, וכל מעשה אנושי מטרתו לענות על צורך יקר אחר. כך, למשל, כאשר אני כותבת שורות אלה, אני יכולה לזהות שהפעולה הזו שלי מכוונת למלא אחר צרכים חשובים ויקרים שלי כגון הגשמה, השפעה, ותרומה.
כשאנו אוחזים בתודעה זו, לפיה כולנו מבקשים לענות על הצרכים שלנו - כל אחת ואחד בדרכו - ממילא נגזרת התייחסות חומלת לעצם הניסיון למלא את הצורך, גם אם אני חלוקה על הדרך (הנקראת בשיטה זו "אסטרטגיה"). ככל שאני מודעת לכך שהאחר שמולי פועל מתוך אותם מניעים שמשותפים גם לי, אני רואה אותו באמפתיה, וכך יכול להיווצר בינינו חיבור. משם, הדרך למציאת דרכי פעולה ופתרונות שמתאימים לכולנו קצרה. וזו אכן המטרה – לייצר חיבור שמוביל לראיית ומתן מענה לצרכים של כולם.
כן ההפך – ככל שאנו נאחזים ב"אמיתות" ועקרונות מוסרניים של "בסדר-לא בסדר", "צודק-טועה", אנחנו מתרחקים זה מזו - ומשם כה מהירה הדרך להטלת דופי, להכללות, לניכור ולשנאה.
אני יכולה להעיד באופן אישי שתורתו של רוזנברג חוללה שינוי משמעותי בחיי, והכניסה בי איכויות של חמלה, אמפטיה והקשבה. אלה הן סגולות שהייתי רוצה לראות יותר ויותר בעולמנו. לטעמי, בהן ממש טמונה הדרך להפוך את החיים שלנו ואת החברה שלנו לפחות אלימה, ועם יותר אהבה.
אם נחזור לחשדות נגד הסופר חיים ולדר – מדובר במקרה עצוב וכואב, וניתן לרשויות לעשות את עבודתן כרגע. מה שבידינו אנו לעשות, זה לטפל באלימות שבתוכנו, ולעמול על תיקון עצמנו כדי לבנות חברה בריאה יותר למעננו ולמען ילדנו.
שירה לב-ציון היא מגשרת ועו"ד, מלווה ומנחת קבוצות ויחידים בתקשורת מקרבת (NVC).
חברה במרכזי גישור בקהילה בירושלים ופעילה חברתית, נשואה ואמא לשלושה.