מאז שנפתלי בנט ואיילת שקד נכנסו לפוליטיקה, הצבעתי למפלגה שלהם (הבית היהודי, הימין החדש וימינה). לא, אני לא מפד"לניק שרוף עם שפם. אני גם פחות מתחבר לסגנון הדיבור של בנט, אבל הם היו אנשים טובים, עם הדעות הנכונות. ואני תומך בלב שלם (וכבד) במהלך של בנט לצאת מהלופים האינסופיים של מערכות בחירות ולחבור לממשלה עם יאיר לפיד ושותפים נוספים (הידועים בכינוי הגנאי שלהם – שמאל וערבים).
תזכורת היסטורית
בפעם האחרונה שפסקה להתקיים ריבונות יהודית בארץ ישראל זה לא היה בגלל איום חיצוני. המדינה כבר הגיעה לעשור השמיני לקיומה. היו לה אויבים אך היא החזיקה צבא שידע להתמודד איתם. היא הייתה בגבולות נרחבים וזכתה לאהדתה של המעצמה היחידה בעולם. הריבונות, שהושגה אחרי מאבק ארוך שנים בכובש זר כבר הייתה עובדה מוגמרת. זאת, למרות ההצקות של אויבים מבפנים ומבחוץ. אולם מה שחיסל את העצמאות היהודית בשנת 63 לפני הספירה היה המחלוקות הפנימיות.
חברה שסועה באופן עמוק, שלא הצליחה במהלך 4 שנים להגיע ליציבות שלטונית בין הסיעות היריבות (האחים הורקנוס ואריסטובלוס) שהיו חלוקות בשאלת מקומם של חכמי התורה, היחסים עם הנוכרים בארץ ובעיקר בשאלה הפרסונלית – מי בראש. גם הציבור הרחב מאס במריבות הללו. כל הצדדים פנו לנציג האימפריה שיכריע לטובתם, וזה בא ופשוט השתלט על הארץ. בזה תמו 79 שנות עצמאות המדינה החשמונאית.
בחירות חדשות שיובילו לבחירות חדשות
אנחנו עדיין לא שם, וכבר היו לנו בארץ מחלוקות קשות. ימי מלחמת לבנון הראשונה, תקופת הסכם אוסלו, רצח רבין, ההתנתקות. כולם תקופות שבהם יצאה לפועל מדיניות שנויה במחלוקת, בהובלת ממשלה צרה, שפגעה קשות בחלק משמעותי של העם. אולם מציאות של מערכות בחירות הרודפות מערכות בחירות היא תקדימית.
היעדר היכולת להרכיב ממשלה בשנתיים וחצי האחרונות הוא מובנה. נתניהו הצליח לייצב את השלטון במדינה במשך עשר שנים (2009-2019) בעזרת ברית הדוקה בין מפלגתו (בה הוא שולט ללא מיצרים בעזרת הנמכתם של אלה המגיעים למעמד בכיר ועצמאי), החרדים, הציבור הדתי לאומי וציבור העולים מברית המועצות. למעשה, בשש מתוך עשר השנים הללו, הוא גם נאלץ להישען על מפלגות שכעת הוא פוסל כל מגע איתן, יש עתיד והעבודה.
ליברמן ונתניהו, כבר ישבו ביחד בממשלה.צילום: פלאש 90. יונתן זינדל
אבל מאז שליברמן, אחרי בחירות אפריל 2019, הלך עד הסוף, והצעד התקדימי של פיזור הכנסת בלי שקמה ממשלה, קרם עור וגידים אין כאן ממשלה יציבה. הפעם הראשונה בה פוזרה הכנסת ללא הרכבת ממשלה הייתה ביוזמת נתניהו. זאת מתוך תקווה, שתתבדה שוב ושוב בשלוש מערכות בחירות הבאות, שמכיוון שיש רוב ל"ימין" הפעם הוא יצליח להשיג רוב לממשלת ימין צרה.
ואולם זה לא מצליח ואין שום סיכוי להקים ממשלה בלי שלפחות מפלגה אחת תרד מהעצים הגבוהים שהם טיפסו עליהם במהלך מערכת הבחירות.
לימין יש רוב, אבל לנתניהו אין. הימין לא מונה להרכיב ממשלה אלא נתניהו, וזה, בכישרונו להסתכסך עם המקורבים אליו, לא מצליח בשום שלב לעבור את רף ה-61 (ונא לא לקנות את הספין של שני עריקים מתקווה חדשה). למרות הצלחותיו, למרות חיסוני הקורונה ולמרות הסכמי אברהם, נתניהו מייצר כל הזמן שונאים חדשים ולא מצליח לקבץ אליו מספיק ח"כים כדי ליצור קואליציית "ימין על מלא". מצד שני, גם מתנגדי נתניהו לא מצליחים להרכיב קואליציה כי בתוך הח"כים המתנגדים לנתניהו יש מספיק שמתנגדים להישענות על הרשימה המשותפת. כך, למעשה, בניגוד לדימוי, אין שתי גושים אלא שלושה: גוש רק ביבי, גוש רק לא ביבי, וגוש לא ביבי וגם לא הישענות על הרשימה המשותפת (גרסת המאה ה-21 לסיסמה של בן גוריון, בלי חרות ובלי מק"י). בהינתן מצב הגושים המשולש הזה יש רק שתי אופציות: עוד בחירות או שמישהו יפר הבטחה.
לכן הדרישה שכל הח"כים ידבקו בכל הבטחות הבחירות שלהם (ובשם טיעון זה לדחות את ממשלת בנט-לפיד) לא מובילה לבחירות חמישיות, אלא לבחירות שישיות ושביעיות ושמיניות. אם ארבע פעמים נתניהו הטיל את הקוביות, ניסה להקים "ממשלת ימין על מלא" וכשל, זה לא מקרי ולא תקלה. זה מצב נתון.
מישהו צריך לרדת מהעצים שלו. עם פרוץ מגפת הקורונה היה זה בני גנץ. הוא שילם על כך מחיר יקר, ההתבטאויות כלפיו מקרב תומכיו ומקרב תומכי תומכיו (מצביעי מרצ והעבודה) הייתה נחשול אש ענק. חצי ממפלגתו עזבה אותו והוא הפך למשל ולשנינה. אבל את כל ההקרבה הזו הוא עשה כדי שכעבור חודשים ספורים הוא יגלה שנתניהו עוקץ אותו. שלמרות ההקרבה הגדולה של גנץ והמחיר שהוא משלם, נתניהו מוצא את כל הדרכים כדי למנוע את הרוטציה העתידה לבוא.
גנץ.צילום: Flash90
למרות שאני חש הערכה עצומה לנתניהו וחושב שבפרספקטיבה היסטורית הוא ייזכר כמנהיג בעל תרומה משמעותית, שלהי כהונתו גילו אותו כמי שחרד מעצם הרעיון שיום אחד הוא לא יהיה ראש ממשלה. דחיית הרוטציה עם גנץ באי העברת התקציב, הייתה תרגיל אחד יותר מדי.
אחרי הבחירות הרביעיות היה זה בנט המנהיג שירד מהעץ. לאחר שבועות ארוכים שבהם תמך בניסיונות נתניהו להקים קואליציה יחד עם סער או רע"ם, הוא הבין שאין קואליציה כזו ונתניהו מנסה שוב להטיל את הקוביות, שוב לקחת את המדינה לבחירות, אולי הפעם יצא המספר הנכסף - 61.
במצב הזה בנט נסוג מהתדמיות והסיסמאות. הוא הלך להקים ממשלה עם לפיד. ואני מקבל את הביקורת, זה לא ממשלת אחדות, כי ממשלה שמשאירה 59 ח"כים בחוץ איננה ממשלת אחדות. אבל זו ממשלה שכוללת קצוות ומגזרים שונים. כמו ממשלות נתניהו שכללו את העבודה, את התנועה או את יש עתיד. בנט, יחד עם סער, הצטרפו לצד השני כדי להוציא את מדינת ישראל מלופ אינסופי של בחירות. הוא לקח את הסיכון. זה היה הדבר הראוי לעשות. ונכון, ראש ממשלה ממפלגה של שישה מנדטים זה חריג. גם ארבע מערכות בחירות בשנתיים זה חריג. מענה חריג למציאות חריגה.
בניגוד למה שמתארים לנו רואי השחורות, הממשלה הזו לא מקדמת חזון אפוקליפטי של חורבן המדינה. עקירת יישובים איננה על הפרק. אבל הממשלה אולי תאפשר להעביר תקציב שנתקע מסיבות לא ענייניות כלל, היא אולי תאפשר יציבות לזמן מה. סביר שבנט ישלם על כך מחיר פוליטי. ייתכן שהוא יימחק פוליטית. נפתלי בנט ועתידו האישי אינם העניין. אין כאן נאמנות לאדם אלא הבנה שבמצב שבו כולם הבטיחו המון הבטחות בלתי אפשריות מישהו חייב גם לדעת לרדת מהעץ הגבוה של ההבטחות. ואכן, בנט במהלך פזיז (שלהערכתי לא הביא לו קול אחד נוסף) חתם בערוץ 20 על התחייבויות שעכשיו הוא מפר. נפתלי בנט ואיילת שקד ירדו מההבטחה ומקימים ממשלה עם יש עתיד ושותפותיה. ממשלה שבה אנשי הימין מהווים מיעוט מספרי אך קולם נחשב יותר. ממשלה שבה תפקידים מרכזיים ניתנים לאנשים שגם נתניהו מינה לשרים וכעת הוא מציג אותם כאיומים ונוראים. על האומץ לשלם מחיר על הצורך ביציבות, מגיע לבנט הערכה רבה.
ימין ושמאל – רק חול וחול
אבל זה ממשלת שמאל וערבים? ימין ושמאל הפכו לסיסמאות קרב. ניטל התוכן מהמושגים הללו. אם בעבר המחלוקת העיקרית שפילגה את החברה הייתה עתיד השטחים, והיא הייתה לנייר הלקמוס של כל חלוקה פוליטית (השאלות הכלכליות והדתיות היו בשוליים), היעדר סיכוי ריאלי לתזוזה בחזית הפלסטינית הפך את המושגים הללו לערטילאיים. ימין הפך להיות הגדרה למי שנלחם בכל כוחו להמשך שלטונו של נתניהו. מי שלא מתאבד על נתניהו איננו ימין. שמאל הפך לסתם סוג של קללה.
נתניהו עם חברי הליכוד. מי שלא בעד נתניהו - לא ימין. צילום: שרון רביבו
בשונה משלושת העשורים הראשונים, התיוג שמאל הפך להיות שלילי ועל כן גם גנץ וגם לפיד, שאינם נושאים שום תפיסת עולם סדורה, מיהרו להסתייג ממנו. ואילו המיתוג ימין הפך להיות חיובי. בבחירות 2019 א' היה ימין חילוני (ליברמן) ימין שפוי (כחלון) ימין חזק (נתניהו) ימין חדש (בנט) ואיחוד מפלגות הימין. כולם היו ימין. אבל זה לא עזר, ברגע ש"ימין חילוני" הניח מכשולים שהביאו לכך ש"ימין חזק" לא הצליח להקים ממשלה.
ברגע שימין ונתניהו הפכו להיות דבר אחד, אז אין רוב לימין.
יש אומנם מפלגות שמאל, שמצהירות מדי פעם על כך שהם רוצות "להתקדם בתהליך המדיני" (גם הם הבינו שהמושג "שלום" איננו רלוונטי), אולם כוחן של מפלגות אוסלו - העבודה ומרצ, שהיו בעבר מעל 50 ח"כים, הצטמצם עד למאד. הם לא מפלגות שלטון ולא מתקרבות לשלטון. גם בממשלת בנט-לפיד, אין להם ייצוג בענייני חוץ וביטחון. הכותר שמאל הפך להיות מזוהה עם מתן עדיפות למערכת המשפט, גישה ליברלית מתירנית בכל ענייני דת ומדינה, ובעיקר בהתנגדות לנתניהו. אבל ממשלת בנט-לפיד על 61 תומכיה כוללת רק 13 אנשי שמאל.
ומה לגבי "תומכי טרור" והרשימה הערבית המאוחדת? גם כאן יש סיסמאות. האומנם אי אפשר להשעין ממשלה על לא יהודים? וכי ממשלות ה-61 של נתניהו לא כללו בתוכם את איוב קרא, חמאד עמר (מישראל ביתנו) או אכרם חסון (כולנו) הדרוזים? אין לנו בעיה עם ח"כים לא יהודים. למעשה גם בימי בן גוריון ואשכול היו מפלגות ערביות חלק מהקואליציה, מפלגות הלווין של מפא"י. ההסתייגות שיש לרבים מהישענות על הרשימה המשותפת לא נבעה ממוצאם של חבריה אלא מעמדותיהם. מבחינה זו, עופר כסיף היהודי לא יותר כשר מאיימן עודה. הרשימה המשותפת שמה על ראש מעייניה את הזהות הלאומית הפלסטינית ואת התמיכה באויבינו הפלסטינים, ועל כן לא היה מקום להישען עליה.
מנסור עבאס.צילום: Flash90
רשימתו של מנסור עבאס עשתה את מה שרבים מתומכי המחנה הלאומי קיוו שיעשו מנהיגים ערבים – יהיו נציגיהם של אזרחי ישראל הערבים, יעמידו את צורכיהם ובעיותיהם של האזרחים הערבים בראש. יעסקו בשאלות אזרחיות. נכון, מנסור עבאס איננו ציוני. אבל הוא מתנהג כמנהיג של מיעוט במדינת לאום, ולא כנציג של אויבי המדינה. הוא מתנהג כמו המיעוט ההונגרי ברומניה או המיעוט הדני בגרמניה. נכון, רשימתו היא רשימה דתית. אבל ההשמצה שהוא נציג האחים המוסלמים תוך יצירת זיקה הדוקה בינו לבין תנועת טרור, עושה לו ולנו עוול. דווקא כאנשים דתיים אנחנו צריכים להבין שדתיות איננה בהכרח תמיכה בטרור נגד מי שאינם בני דתך. אם אנחנו לא מסוגלים להידבר עם מנהיג ערבי שאומר שהמדינה הפלסטינית איננה מעניינו, עם מי אנו מסוגלים לדבר? ואם מנסור עבאס פסול מעצם היותו ערבי, אז מה לנו כי נלין על אלה שמאשימים אותנו בגזענות? קיומה של רשימה ערבית שעוסקת בעניינים אזרחים היא בשורה חשובה לישראל, וגם נתניהו הבין זאת.
אגב, בהקשר של פרעות תשפ"א, מנסור עבאס, אומנם באיחור, הלך לבית כנסת שרוף בלוד, הביע התנצלות ותקף את במילים חריפות את אלה ששרפו אותו. מעשה מתבקש בעיני, אולם בסיטואציה הקיימת זה מעשה שדורש אומץ ועבאס חטף על כך קשות בחברה הערבית.
כאבי הבטן
כמו רבים מבני הציונות הדתית, יש לי כאב בטן מהרכב הממשלה המסתמן. אני לא חש בנוח עם חזרתה של מפלגת הטהרנים מרצ, האופוזיציה הכמעט הנצחית, לשולחן הממשלה. אלה שראו בנו תמיד את יסוד כל הרעות והצרות, אלה שלא היססו להכפיש אותנו וללכלך עלינו, אלה שגם היום יש שם לפחות שני ח"כים שצפויים במהלך הקדנציה לעסוק בהכנסת אצבע בעין בכל מה שיקר לנו. אבל באופן אישי, גם ממשלה עם בן גביר הייתה גורמת לי כאבי בטן.
אני משוכנע שכאשר אשכול הכניס את בגין לממשלתו ערב מלחמת ששת הימים, לרבים מחברי מפא"י היו כאבי בטן, האיש זרק אבנים על הכנסת. אני משוכנע שכאשר שמיר ופרס הקימו ממשלה ביחד, לרבים בליכוד היו כאבי בטן מהישיבה עם פרס השנוא. לרבים במערך היו כאבי בטן מחבירה לשרון, שאך שנה קודם הואשם באחריות עקיפה לטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. כשגנץ וחבריו חברו לנתניהו, לרבים מחבריהם ותומכיהם היה כאב בטן קשה וחד. אבל כאבים אלו אינם סיבה לגרור את המדינה לבחירות נוספות שיובילו לבחירות נוספות. נציגי הציונות הדתית כבר ישבו בעבר באותה ממשלה עם אנשי מרצ, ממשלת אהוד ברק. לא פוסלים ממשלה על זה.
מנחם בגין. גם כשנכנס לממשלה לפני ששת הימים, לתומכי אשכול היו כאבי בטן. צילום: לע"מ
חוסר היציבות המתמשך והיעדר היכולת להגיע להכרעה במשך שנתיים הוא בעוכרינו. בעוכרי ההבטחות הבומבסיטיות ערב הבחירות והחשש שימוצה איתם דין הבוחר אם יפרו הבטחה. על כן נציגנו היו מוכנים לגרור אותנו שוב ושוב לבחירות רק לא לרדת מהעצים של הבטחות עם מי הם לא יישבו, הבטחות שהם חילקו ערב הבחירות. גנץ עשה זאת בשנה שעברה ושילם מחיר. זה לא הועיל כי אמון בסיסי לא היה.
הממשלה הזו היא הממשלה האפשרית היחידה. בפוליטיקה אנחנו בוחרים בין אלטרנטיבות, אלטרנטיבות קיימות ולא מדומיינות. זו לא ממשלה אידיאלית ולא ממשלת החלומות, לפחות לא ממשלת החלומות שלי. הייתי שמח שלפיד ונתניהו היו מקימים ממשלה ביחד. אבל אני מבין מדוע איש איננו מוכן לחתום על הסכמים עם נתניהו. את חוסר האמון בו קנה נתניהו ביושר (או בחוסר יושר). ולא, אני לא מדבר על המשפט שנראה בעייני פליליזציה מיותרת של התנהגות פוליטית (לא אתית, אבל לא עבריינית). אני מדבר על העקיצה לגנץ, עקיצה אחת יותר מדי.
ד"ר אבי פיקארצילום: באדיבות המצולם
ואולי הממשלה הזו, ממשלת בנט לפיד, שכוללת בתוכה גם את השמאל ואת המיעוט הערבי ואת הימין החילוני והימין השפוי והימין החדש, תוכל להנמיך את הלהבות. תוכל למנוע את ההתדרדרות השקטה למאבק בלתי פוסק שהולך ומחריף. אין לנו ברירה אחרת.
ד"ר אבי פיקאר הוא היסטוריון ומרצה בכיר במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן.