בראשית השנה של כל שנה נקבע, בין היתר, התקציב החברתי אשר מחולק לשני סלים נפרדים. סל שמכיל עמו את הטוב השפע, הברכה של אותה השנה, וסל הייסורים, הפורענות, המחלוקות והאיבה שיתעוררו באותה השנה. כל שנה ותקציבה שלה ואין מושכים ומעבירים תקציב משנה אחת לשנה הבאה.
את מכסת הטוב לעולם מקבלים, שכן אין דרכו של הטוב הקצוב לחזור ריקם. ואילו מידת הפורענות מוענקת על תנאי, אם מעשינו יהיו טובים, דרכינו ישרות וכל אורחותינו החברתיות יהיו טובות הרי שמידת הפורענות תצומצם, תגרע או תבוטל כליל ואם לא נאלץ לקבל את סל המרורים.
כך יוצא שחודש אב הפך להיות תקופה שאסונות מרובים קרו ואירעו בה, כך למשל חז"ל מנו בה חמישה דברים קשים שאירעו לישראל שהמוכר מבניהם הוא חורבן הבית, וככל שנתקדם בציר הזמן מהעבר אל ימינו ניתן לזהות לא מעט אסונות שפקדו את עם ישראל בתקופה זו, אם רק נתבונן עם השנים האחרונות נמצא את מלחמת לבנון השנייה, מבצע צוק איתן, ההתנתקות מגוש קטיף ועוד.
אירועים אלו מתרגשים ובאים כי ככל הנראה נכשלנו חברתית ולא הצלחנו להמתיק את מידת הפורענות שנקצבה לנו, ולכן יש להיפרע מתקציב הפורענות של אותה השנה בחודש הלפני אחרון ועוד לפני חודש הרחמים והסליחות.
זו אולי הסיבה לריכוז הפורענות בחודש אב. האירועים האחרונים הצליחו ללבות את גלי השנאה, הבוז והשטנה בחברה. ציבורים שלמים הוקעו, אחרים ירדו למחתרת והסתובבו בבושת פנים וקרבנות אדם הוקרבו. וברקע של מלחמות אלו, הפרט משתלח בנבחריו, והדור שופט את שופטיו, והתחושה הרווחת שהימים הם ימים של איש הטוב והישר בעיניו יעשה.
העוקב אחר ההתרחשויות האחרונות מוצא התרסה נגד כל אנשי השמאל במגמתיות אנטי ישראלית, את כל המתנחלים כפורעי חוק ומפרי סדר, את כל הערבים כמחבלים, את כל השופטים כאנטי ציוניים ועוד על זו הדרך הרבה.
ומה פסול בכך, יתהה התוהה? הפסול הוא בשימוש פסול 'הכללה'. אלא ש'צבור' הוא לעולם מקבץ של פרטים, והוא לעולם מורכב משלושה סוגים של פרטים אשר מוטמעים בכל קיבוץ של אנשים, ואף מרומזים ראשי התיבות שנדרשים מהמילה צב"ור צ-דיקים, ב-ינוניים, ור-שעים, במילים מודרניות כל חברה מורכבת משלוש קבוצת.
קבוצת האיכות על אלו נמנים כל אותם אלו שמוכנים לתת מזמנם, מרצם, ואונם לטובת הכלל, שמשתדלים יותר ונמצאים תמיד בליבת העשייה. הקבוצה השניה היא הבינונית, בקבוצה זו אפשר למצוא את אלו שעושים את אשר מוטל עליהם, הם לא ישקיעו מעבר, לא יתרמו יותר, ככל שהדברים יסתדרו עם אורחות חייהם ולא יהיה בהם סטייה של ממש מאזור הנוחות הפרטית - שם הם ימצאו.
הקבוצה השלישית היא אותם קיצוניים, הקיצוניות יכולה להיתפס בשני אופנים באלו שיבקשו במעשיהם לתקן אך יותר מאשר הם מתקנים הם מקלקלים, ויש אשר יעשו פחות מהנורמה המקובלת ירמו, ישחיתו, יגנבו, עליהם יאמר עשבים שוטים, פירות באושים, אנשי שוליים ועוד. חלוקה זו תמצא בכל חברה, ובכל קבוצה של אנשים, כך למשל חלוקה זו יכולה להיעשות בכל בית סוהר בו יושבים אנשים שהורשעו בדין על מעשים שעשו נגד החברה, וחלוקה מעין זו תימצא גם ביחידת עילית של צה"ל כמו סיירת מובחרת או אפילו בין קבוצת טייסים - יחידות המורכבות אך מאנשים איכותיים שנבחרו בקפידה רבה ועברו הליך סינון ארוך שזיקק את הקבוצה והותיר את הטובים ביותר, גם שם אפשר למצוא חלוקה מעין זו ויהיו שם את שלושת הדפוסים שמנינו.
ומכאן שהמשכיל צריך לתת את דעתו לפרט ולא לכלל, עלינו לזכור שאין להעניש ציבור על מעשיו של פרט בודד, עם זאת מצד הציבור עצמו יש להוקיע לגנות, לדבר, להסביר ולעשות הכול כדי למנוע את המעשה הבא.
אלישי בן-יצחק, עורך דין ומרצה במרכז האקדמי שערי משפט