הוא דווקא מסורתי, אבא שלי. אבל אחרי ה-6 באוקטובר ההוא נשאר לו יום כיפור ריק מתוכן. ובעצם הכל וגם הוא בעצמו נהיה ריק מתוכן. יש מי שמת והקריב את החיים שלו במלחמה, ויש מי שנראה חי מבחוץ, אבל בעצם כל הביפנוכו שלו מת. רק הגוף שלו חזר משדה הקרב ובפנים נשאר חור גדול גדול במקום נפש.
אם סיני הייתה עדיין שלנו הייתי הולך לגדות התעלה ומחפש, אולי מונחות שם על החול כל המילים של אבא שלי. אולי הנורמליות שלו מפוזרת שם, אולי בין שרידי המוצבים מתעופף הצחוק שלו, אולי אני אמצא שם קצת מהחיוניות שלו , ואיזה זיק של שובבות שהיה לו פעם בעיניים.
אבא שלי לא פה איתנו, הוא שם רחוק במדבר היפה הזה שבינתיים כבר החזרנו למצרים, המלחמה לא נגמרה, והמתים עדיין חיים, ואריק שרון עוד בהכרה מלאה ומדבר איתו בקשר. אבא, זה רק מאוורר, מה קרה? זו רק הדלת של הקניון, אלו רק זיקוקים כי יום העצמאות. לא, בוא נלך מכאן, הוא אומר לי. אצלו יום כיפור היום. כל השנה יום כיפור.
אבא שלי לא מדבר איתי. לפעמים כשהוא במצברוח ממש טוב הוא שותק איתי, ואם אנחנו רואים טלוויזיה ביחד אז זה כבר ממש זמן איכות. (אתה יודע מה זה טלוויזיה? אני הייתי שם) אף פעם לא חשבתי שאבא צריך לדבר איתי, התרגלתי לזה שהוא אף פעם לא יגיד לי שהוא אוהב אותי, הרבה שנים עברו עד שהבנתי שאני דור שני, דור שני אחר שלא מדברים עליו עדיין, שלא נכתב עליו שום ספר או מאמר אקדמי. גם בדור השני שלנו יש מלחמה נוראה ובור של שתיקה בתוך הבית, אבל אבא שלי אפילו לא אומר לי "תגמור הכל מהצלחת" וגם לא "תיקח סוודר".
אבא שלי לא ישן בלילה. בלילה החברים המתים שלו באים ומדברים איתו, הם מתפעלים מזה שהוא כבר סבא ומגרד את ה-60, והם עדיין בני 19. גם המפקדים המתים שלו באים ושואלים אותו מה שלום הילדים שלהם שהם לא הכירו בכלל, אולי הוא מכיר אותם במקרה? ואולי גם להם יש נכדים?
פעם הלכתי עם אבא לקיר של השמות בלטרון. היה טקס ובסוף חילקו לנו ורד אדום ואמרו להניח ליד שם שמכירים. אבא זרק את הפרח האדום ושתק, כרגיל. אחר כך הוא אמר - אני מכיר את כולם, ליד מי אני אשים את הפרח? ולמה אני כאן? אני בכלל הייתי צריך להיות כתוב על הקיר הזה.
הכותב הוא בן לאב הלום קרב