אתמול הובא למנוחות אור אסרף ז''ל שנהרג ברעידת האדמה בנפאל. עדיין מהדהדת באוזניי המילים שאמר בנתב''ג פטריק, אביו של אור אסרף ז''ל: "החזרנו את אור הביתה". הוא וחבריו לנשק המופלאים של אור לא איבדו תקווה, טסו עד קצה העולם, חיפשו אחריו תוך סיכון חייהם והחזירו אותו. אמנם אור כבר לא יחיה בינינו, אבל לפחות יהיו למשפחתו קבר ומצבה לפקוד ולהתגעגע. מדינת ישראל, צה''ל, מד''א, עמותות ומתנדבים עשו מאמצים רבים ואדירים על מנת לאתר ולהחזיר את אור ז''ל ואת שאר הישראלים שנתקעו באזורים שונים בעקבות רעידת האדמה בנפאל.
יש איזה רגע כזה, בו אני רואה את חילוץ הלכודים מההריסות בכל אסון או רעידת אדמה שמתרחשים פעם בכמה שנים לצערנו, שמעורר אצלי איזה משהו. ואז מצאתי את עצמי הולך לבוידעם, לראות שוב את התמונות מהנס הפרטי המשפחתי שלנו. שם, במדף העליון בקצה הבוידעם, שמור האלבום, או נכון יותר, תיקייה מתפוררת שכתוב עליה בעט כחול ובכתב של ילד: "קורות לבנון", ובה נאספו גזרי העיתונים והתמונות "מאסון צור". אצלנו בבית כשאומרים "אסון צור" לא צריך להוסיף מילים. כולם מבינים, כולם יודעים. אם תרצו - שם קוד.
נובמבר 1982, כמה חודשים לאחר מלחמת לבנון הראשונה. אבא שלי, אז קצין ממשל בדרגת סרן במפקדת צה''ל בעיר צור שבדרום לבנון, מתכוון להתחיל עוד יום "שגרתי" במסגרת הממשל הצבאי באזור. שבע בבוקר, הוא על הרגליים מתארגן בחדרו ולפתע נשמע פיצוץ גדול, וכל בניין המפקדה הצבאית בן שבע הקומות קורס על כל יושביו.
בדרך נס של ממש הוא מוצא את עצמו פצוע קל, לכוד וקבור במרווח צר שנוצר בין התקרה ובין הרצפה בהריסות. הוא מגלה תושייה ובקור רוח מתחיל לפורר בידו ובעזרת מוט ברזל גושי בטון שמחצו את ידו השנייה. כעבור זמן הוא מצליח לחלץ את ידו הלכודה ומתחיל לזחול בתוך ההריסות לעבר חור שנפער בקיר החיצוני שהוא מזהה בחשכה, ולמעשה מחלץ את עצמו החוצה עד שחיילים נוספים מבחינים בו ומתחילים לטפל בו. אפשר לומר שהוא קיבל את חייו במתנה.
באותה תקופה, לא היה אז פיקוד העורף, לא היו כוחות חילוץ מיומנים ובטח לא משלחות חילוץ או יחידת עוקץ, לא בית חולים שדה ולא בטיח. בניין שלם בן שבע קומות קורס על כל חייליו ואנשיו באמצע צור שבלבנון, והכוחות הסדירים של צה"ל מנסים לאלתר ולחלץ את האנשים מתחת להריסות בכלים הפשוטים שעומדים לרשותם.
נולדתי כמה שנים לאחר מכן, אבל גדלתי על הסיפורים והתיאורים, על התמונות והאלבומים, ולמרות ששמעתי את הסיפור כבר עשרות פעמים, עדיין אני לא מצליח להבין את גודל הנס ואת ממדי האירוע והאסון שנשמעים ונראים כמו איזה סרט של ספילברג.
76 חיילים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו באסון. אבא שלי הוא למעשה בין הניצולים הבודדים מהאירוע. למחרת האסון הכריזה מדינת ישראל על יום אבל לאומי, ומינתה ועדת חקירה מיוחדת לבדיקת נסיבות הפיצוץ וקריסת הבניין (בתחילה חשבו שזו הייתה דליפת גז אחר כך נקבע שהייתה מכונית תופת)(בתחילה חשבו שזו הייתה דליפת גז אחר כך נקבע שכנראה מכונית תופת הייתה בכלל הגורם לכך). אבל כיום, קרוב ל-33 שנים אחרי האסון, חוץ ממשפחות החללים, הניצולים ובני משפחותיהם מי עוד זוכר ומכיר את שאירע?
מעבר לטרגדיה האישית והמשפחתית, יש באסון גם טרגדיה נוספת, בחוסר שימור הזיכרון הציבורי. הדבר היחיד שזוכרים הוא בדרך כלל שמו של האסון. פה זה נגמר. שם זה "אסון צור הראשון" ופה להבדיל, זועקות הכותרות: "רעש האדמה בנפאל", איך אפשר להסביר בכמה שורות איזה עולם ומלואו, אנשים, פצועים, חללים, מראות, קולות מסתתרים מאחורי שלוש המילים האלו?
לאסונות אין הילה, אין טקסים ואין עיטורים. רק המילה המבהילה: "אסון". יש כאלו שעבורם העיתון עם תמונות האסון של אתמול הוא עוד נייר למיחזור, ויש כאלו שעבורם הוא תמצית הזיכרון באלבום החי.
 |
|
(צילום: באדיבות המצלם)
|