מפוני הצפון חיים כבר שבועות ארוכים בתוך ענן של אי וודאות. כשההבנה שכנראה לא יחזרו הביתה בחודשים הקרובים מחלחלת, צפים קשיים ואתגרים לא פשוטים. בשיחה עם "חדשות כיפה" מספר הרב אריאל פריש, מנהל ישיבת אורט המתמיד בקריית שמונה, על ההתמודדות של התלמידים והתושבים שנעקרו בין-יום מחייהם.
בזמן שמשפחתו מפונה לחיפה ותלמידיו פזורים בכל הארץ, הרב נשאר בשירות מילואים בקריית שמונה: "בקריית שמונה יש בתים שעוד לא פרקו את הסוכות", הוא מתאר את עיר הרפאים. "אין שם שום דבר מעבר למינימום הנדרש. הדואר פתוח פעם בשבוע, תחנות הדלק בשירות עצמי בלבד, הבנק סגור".
הרב פריש עם תלמידיו בתחילת שנת הלימודים, צילום: ישיבת אורט המתמיד קריית שמונה
"קריית שמונה פונתה לכל הארץ, ובית הספר פוזר ב-35 רשויות, מציאות שהיא מעבר לכל דמיון. אף אחד לא חשב איך אפשר לנהל אירוע כזה. מהר מאוד אנחנו וצוות הניהול הבנו שהאירוע הזה שונה מהותית מאירועים קודמים". הרב פריש סיפר כי בהתחלה ניסו לנהל למידה מרחוק, אך מהר מאוד הבינו שזה לא הפתרון. "הנחנו את התלמידים להיכנס למסגרות קולטות בערים בהם התפנו, בקבוצות ובבודדים".
"מי שמע על תלמידים שמתגעגעים לבית הספר"
איך מנהלים בית ספר במציאות כזאת?
"ארבעה וחצי חודשים אנחנו בגלות", הוא נאנח. "מעבר לביקורים האישיים של צוות הניהול אצל התלמידים, יש מפגשים בית ספריים שארגנו, ואני חייב לומר שהמפגשים האלה מרגשים מכל הכיוונים. אי אפשר לתאר את רמת הגעגוע שם". הוא צוחק, כי "מי שמע על תלמידים שמתגעגעים לבית הספר שלהם באמצע השנה".
"יום אחד בתפילה אני פוגש כמה תלמידים שלי בוגרי י"ב, ושואל אותם 'מה אתם עושים בקריית שמונה? מסוכן'. אחד אמר שהיה צריך להביא חפצים מהבית, והשאר אמרו שהם רק רצו לראות את הבית ולחזור. בשביל זה היו מוכנים לנסוע לקריית שמונה הלוך וחזור. זו רמת הגעגוע".
המפגש של הישיבה לאחר פרוץ המלחמה | צילום: ישיבת אורט המתמיד קריית שמונה
"עם החרדה הזו חיים עד היום"
איך מתמודדים עם הידיעה שבכל רגע הבית יכול להיפגע?
"יש לנו תלמידים שנפגעו. אבל הפגיעות הראשונות שלנו היו בעולם הנפשי, תגובות של חרדות ובאובדנות. צריך להבין שהחרדה של אנשי קריית שמונה היא לא רק מפני הטילים, כי אנשי קריית שמונה יודעים להתמגן ולשבת במקלטים גם שעות וימים. החרדה היא מפני המחבלים שיחדרו לארץ, כפי שקרה בדרום. ועם החרדה הזו הם חיים עד היום הזה".
"לזה מתווספות כמובן מתקפות הנ"ט, הטילים והכטב"מים. יש את החרדות כששומעים על כך שיש אזעקות בקריית שמונה - 'נפגע לי הבית? מי יגן לי על הבית? נגנבו לי חפצים? יש את מה להציל?'" הוא מציין כי גם תקלות נורמטיביות יכולות להיות מקור לדאגה: "למשל נזילה בבית - מישהו יכול להגיע הביתה ולגלות נזקים של חודשיים". הרב מספר גם על החשש ממעשיי ביזה בעיר הנטושה. "במלחמת לבנון השנייה קריית שמונה ספגה הרבה מעשי ביזה, והעירייה שכרה חברת אבטחה פרטית שתגן על הבתים מפני גנבות".
"החרדה והטראומה גרמו להם להרגיש שלצאת מהמלון זה מסוכן"
כשאני שואלת האם המפונים הצליחו להתרגל למציאות הבלתי אפשרית בה הם חיים, הוא מבהיר: "הסיפור לא מתחיל ונגמר, אין לילדים את תנועות הנוער שלהם, החוגים אחרי הצהריים, החברים".
הרב מביא דוגמא לקושי לא טריוויאלי שיש למפונים: "בחודשים הראשונים הם פחדו ללכת למכולת ליד או לקניון, הם בעיר הגדולה ולא מכירים את קווי האוטובוס. דברים שנראים אבסורדיים. תגידי לאנשים מירושלים שצריכים הסעה לבית הספר הם לא יבינו מאיזה כוכב נפלת, אבל אנשי קריית שמונה סרבו לנסוע בתחבורה ציבורית. אין בזה היגיון, אבל החרדה והטראומה גרמו להם להרגיש שלצאת מהמלון זה מסוכן".
קריית שמונה - עיר רפאים צילום: Ayal Margolin,Flash90
הרב פריש מתייחס למוסדות הלימוד הקולטים, שחלקם לא תמיד מבינים את מצוקות התלמידים: "יש אנשים שעוטפים את התלמידים מ-א' ועד ת', אבל זה לא קורה בכל מוסדות הלימוד. זה נקודה שצריך להתחזק איתה. אבל גם לבתי הספר הקולטים לא קל, לא היינו בתוכנית העבודה, זה דבר אחד לארח אנשים לתקופה קצובה לבין להפוך אותם לאזרחים".
יש אתגרים חדשים שצצים דווקא בימים אלו, מעל ארבעה חודשים מאז פרוץ המלחמה?
"יש אתגרים שצפים עכשיו. אם בהתחלה הציפייה מבתי הספר הייתה רק אירוח, עכשיו הציפייה היא שיהיו ומקצועיים עם התלמידים שלנו. בנוסף, מתחיל הרצון לחזור למה שמוכר. גם אם בית הספר הכי פתוח ולבבי, הוא לא אותו דבר".
"עוד אתגר הוא סיפור הבגרויות, אם בתחילת הגישה הייתה כשנגיע לגשר נחצה אותו, עכשיו זה מייצר הרבה חרדות ודאגה גדולה. איך התלמידים יצליחו ללמוד כשבתי הספר מלמדים בקצב לימוד שונה, שיטה שונה, מורים שונים? צריך לזכור שגם לקח זמן עד ששולבו התלמידים ויש פערים".
"אנחנו החזית גם היום"
לסיכום, לרב פריש חשוב להעביר מסר לתלמידים ולמוות: "אנחנו במלחמה, והחוסן שלכם זה ה- 'ביחד ננצח', וההבנה שכמו שאמר דוד המלך: 'חלק היוצא למלחמה כחלק היושב על הכלים'. אנחנו החזית גם היום כשאנחנו במצב של פינוי. לשמור על שגרה וחוסן, להרים את הראש להאמין בעם ישראל שהק"בה ישלח לנו ברכה והצלחה".