אני דור שלישי לשואה. הסבים והסבתות שלי זיכרונם לברכה, כולם עברו את השואה. סבתא אוניו (מצד אמא) היתה באושוויץ. ב-2008 אמא שלי במסגרת השתלמות שעברה, העלתה את הסיפור של סבתא שלי על הכתב. היא הפכה את זה לחוברת, הדפיסה עותקים כמספר ילדיה, ומאז ועד היום, אין יום שואה שאני לא מקריאה את החוברת הזאת לילדיי.
סבתא שלי הייתה אשה שקטה, מעט מופנמת ומאד אצילית. תמיד ראתה את הטוב בכל אדם ומעולם לא התלוננה. לא שמענו ממנה סיפורים על השואה. סבא שלי ז"ל-בעלה, נלקח למטהאוזן, שם עבר ייסורי תופת ומעולם לא דיבר על השואה כך שלא זכינו לשמוע ממנו כלום על כך. הוא רצה למחוק את העבר הכואב הזה מחייו ולא רצה להעביר אותו הלאה.
מחקרים פסיכולוגים מגלים דפוס תקשורת בהרבה מאד ממשפחות של ניצולי שואה הקרוי "קשר השתיקה”: פירושו הסכמה בקרב בני המשפחה לא לדבר על נושא השואה ולנתקו מחיי היום יום, על מנת להתנתק מהחוויות הקשות כדי לשרוד, וכדי לגונן על הילדים. דפוס תקשורת זה כונה גם "לדעת ולא לדעת".
אני חושבת שביום השואה עלינו דווקא לעודד את הדור הבא ללמוד על השואה, לנסות להפיק לקחים, להמשיך ולשאת את המשא הכבד כבמעין מרוץ שליחים אין סופי. לפיד שהוא פיקדון העובר מדור לדור.
הדיבור הבין דורי נועד כדי להציל את זיכרון חוויית השואה מהכחדתה הסופית עם מותם של אחרוני העדים עצמם שחוו את הזוועות על בשרם, ונושאים אותה בתודעתם. הדיבור יכול להוות כוח מרפא ומחזק את שני הצדדים- גם של המספר וגם של המקשיב.
כדי להבין את דור ניצולי השואה, צריך באמת להקשיב לו, לנצל את ההזדמנות שעדיין יש ניצולים שיכולים להעביר מעדות ראשונה את הסיפור שלהם. הסיפור חשוב הוא, שכן זו הדרך שלנו להיות חלק מהאנושות ובעיקר כי זה נותן לנו אפשרות לבחור אילו אנשים אנחנו רוצים להיות.
השנה, הקורונה גרמה לריחוק פיזי אבל אל לנו להפוך את זה גם לריחוק חברתי. דווקא השנה כאשר הטקסים הממלכתיים מבוטלים ושורדי השואה לצערנו מבודדים בבתיהם – האחריות היא עלינו, למצוא דרכים יצירתיות כדי להקשיב ולשמוע את סיפוריהם. אין סיפור אחד דומה לשני ומכל סיפור יש משהו שאנחנו יכולים לקחת וללמוד. מעין "זכרון בסלון" פרטי משלנו.
לזכרם של כל גיבורי השואה שאת סיפוריהם לא זכינו לשמוע- יהי זכרם ברוך.
הכותבת: מירית הופמן - עו"ד לתכנון בין דורי וליווי משפטי ואישי לגיל השלישי.