אחרי שנים של כתיבה על מסעדות בכל מקום ואתר, התפיסה של מסעדת בשרים הישראלית הפכה להיות מאוד אירופאית למראה: כמעט תמיד מסעדות שכאלו ישדרו הוד והדר. הן ייראו יוקרתיות, המלצרים ייראו א'-א', התאורה תהיה מוקפדת, והתפריט יהיה מפורט ומלא במושגים נלווים לתוספות השונות, מנות פתיחה מיוחדות שינסו לא פעם להתחרות במנות העיקריות, ואם המסעדה תהיה באיזור החיוג של ה-600 ש"ל לערב וצפונה, לא פעם ניווכח לגלות שהבשר במנה העיקרית - טוב או לא טוב - יהיה בגודל של מנה מהסוג שמחלקים בקבלת הפנים של חתונה גבעת-שמואלית. בארצות הברית קיים המושג "סטייק האוס". מקום שמכוון לקרניבורים ישירות, ומדלג על כל האבוג'ראס של קבלת הפנים הנ"ל: מגיעים, מצביעים על הסטייק שרוצים, מספרים בגדול איך רוצים אותו ולצד איזו בירה, וזהו: יש צלחת טובה ועתירת כולסטרול, תוספת נחמדת בצד, ושלום על ישראל. אגב ישראל, בארץ חמדת אבות, בטח באגף הכשר, מדובר בעניין נדיר יחסית.
אבל רק יחסית, כי לוואקום הזה נכנסה צ'ופצ'ופ, מסעדת בשרים מהסוג שהכי קרוב למושג "סטייק האוס". היא לא מפונפנת במיקום מיוחד, צמוד למלון אלא בתוך מיני סמטה ברמת השרון. היא לא בעלת תאורה מוקפדת ועיצוב שקול שדואג להתכתב עם האווירה - אלא שוכנת בסוג של סוכה עם חלונות עם שולחנות כשהמטבח עצמו צנוע עד כדי ספרטני: דוכן, בשרים בוויטרינה (המקום משמש גם כאיטליז), תעודת כשרות יפה של "צהר" ו...זהו; אין בה מלצרים מעונבים ומתרוצצים ומארחת קשוחה המפקחת בכניסה כי אם צוות מטבח שמח ושכונתי (במובן הכי טוב של המילה) שמסתובב מדי פעם כדי לוודא שהכל בסדר. גם התפריט שלה פשוט מאוד: יש בה בגדול שבעה סוגים של מנות לצלחת - אסאדו, בריסקט, טלה, קבב, פרגית, מולארד (תלוי יום) והמבורגר - או מנת מגש גדולה של מיקס. זהו. האם מדובר בתפריט עני? על הנייר כן. על השולחן? אוהו.
זה סטייק צילום: אריאל פלקסין
בהגעה למקום נגלה מחזה שמסכם את כל הווייתה של צ'ופצ'ופ: שולחן ובו סב, בן ונכד בן 4 ישובים סביב שולחן, כל אחד אוחז עצם אסאדו בידו ומכרסם באושר כשממול מונח מגש עם כל טוב. כשהגיע המלצר\בעלים אני והחבר (הגברת הצמחונית לא הייתה רלוונטית) פשוט הצבענו על המגש ואמרנו בידענות "כזה". וקיבלנו "כזה": מגש עצום ובו תפו"א ובטטות צלויים וצרובים, ועליהם מונחים אחר כבוד נתחים עצומים של אסאדו, בריסקט, מולארד וחזה טלה. מראה מלבב לכולי עלמא, אושר קרניבורי צרוף. הבשרים, וזו גאוות המקום, מגיעים אחרי עישון של 16 שעות במעשנה עם עצי דובדבן ואפרסק. הצלייה איטית, ורגע לפני השלכתם על המגש הם מקבלים צריבה על האש וזהו.
הגודל עושה את ההבדל צילום: אריאל פלקסין
התוצאה, חברים וחברות, היא חוויית בשרים איכותית. מבין כולם התעלה הבריסקט אפילו על הטלה כשהיה אחיד ונימוח. העצם מהאסאדו התפרקה כמו מדינה מוסלמית באביב הערבי ותפוחי האדמה והבטטות אמרו גם הן שירה. דווקא המולארד, מנה שאני אוהב במיוחד, הייתה רק "מאוד טעימה" אבל פחות התאימה לעישון, אבל כשזו הביקורת, אפשר להבין שצ'ופצ'ופ היא הכתובת של כל מי שרוצה ערב שבו הכוכב הראשי הוא הבשר והסועד שהגיע כדי לפגוש אותו. רבים מהלקוחות בצ'ופצ'ופ, מסתבר, הם לקוחות קבועים והבעלים מכירים אותם בשמם, מה שמוסיף נופך משפחתי למקום.
צ'ופצ'ופ היא לא המקום הכי יפה, רומנטי או בעל תפריט אקלקטי. צ'ופצ'ופ היא סטייק האוס ישראלי משובח וכשר שנותן המון כבוד לבשר. תנו לנו עוד כאלו
כשרות צהר צילום: ללא
השורה התחתונה
עיצוב: כמעט ולא קיים. יש כיסאות, יש שולחנות, יש תאורה. אנשי מערות מהסוג שלנו לא זקוקים ליותר
חניה: בשעות ליל קל יותר למצוא. עמוס קצת יותר ביום
המנצח: בריסקט מעושן. הו מאמא
מחיר: בינוני. כשלוש מאות ש"ח למגש מרשים, מתקזז עם השאר
כשרות: צהר