על כיתת החינוך האינטליגנטית שלי שפר הגורל ובאוטובוס של הטיול השנתי הם צוותו לכיתת המב"ר. שזה אומר פערים. שזה אומר מחלוקות בדבר הבחירות המוסיקליות. שזה אומר צרות. למורה בעיקר.
ככה הכרתי את עמיר בניון.
למזלי הצדדים קיבלו את הצעת הפשרה שלי שבחלק מהדרך נקשיב לבחירות של כיתה י 7 (פינק פלוייד וברי סחרוף) ובחלק השני נקשיב ל... "מה שמו אמרתם? בניון? הכדורגלן התחיל לשיר?"
החצי השני של הדרך הגיע מהר מדי.
 |
|
איש קטן וצנוע עם קול ענק (עטיפת הדיסק)
|
מהנמנום הקליל התעוררתי בבהלה למשמע צלילים אנדלוסיים מלווים במחיאות כפיים וריקודים סוערים. הנהג חייך אלי דרך הראי. ידעתי. משתף איתם פעולה.
חדורה בהבנה ששעות השינה שלי יצטמצמו לאפס בשלושת הימים הקרובים פניתי לטייל לאורך האוטובוס לשיחות עם תלמידי. רב התלמידים שלי ישבו זעופים עם אוזניות. אחרים ניסו לשווא לנהל שיחה עם חבריהם.
בירכתי האוטובוס התחולל האקשן האמיתי.
כשלנגד עיני טובת תלמידי, החלטתי להכנס לגוב האריות ולהרגיע את הקרימינלים מאחורה.
"המורה! מה נשמע, נשמה? נכון שיר יפה?"
"נהדר. רק חבל שמרב רעש אני לא שומעת כלום"
"זה שיר על מורים, את יודעת? הוא שר על המורה שלו או משהו..."
"הוא למד בכלל?"
"יא, המורה. למה את ככה? הוא מבאר שבע, מהשכונה, את יודעת?"
"גם יהודית רביץ!" ניסיתי "ובדיוק יש לי פה דיסק שלה!"
"מי זאת יודית רבין?... נו, המורה, תהיי קלילה. בואי, בואי תרקדי איתי. נהג, תגביר! אני רוקדת עם המורה!"
"עלא עיני, נשמה!"
הגביר. הרגליים שלי כאבו בטיול הזה. ולא בגלל המסלולים.
*
לפני כחודש הציעה לי אחותי הגדולה כרטיסים להופעות באזורנו השחון.
"יש הופעה של עמיר בניון והופעה אחרת של חוה אלברשטיין. להופעה של חוה אני הולכת עם בעלי"
"זה די משאיר לי את עמיר, הא? כאילו, הדבר האחרון שאני רוצה זה להיתקע לכם לקראת ט"ו באב באמצע הרומנטיקה היידישאית כמו כתם על המצח וכתם על הגב"
"בדיוק".
ציידתי את עצמי בחבר טוב מהמוצא הנכון (מרוקאי שלא כמוני ומשתכנז- בדיוק כמוני) ושמנו פעמינו לאמפי עומר.
רמז אפי מקדים לאוירה שתהיה במקום קיבלנו כבר בדרך. תועים ברחובות הישוב עומר עצרנו ליד אישה ממושקפת שיצאה לטיול לילי עם פינצר מצוייץ. "סליחה? איך מגיעים לאמפי עומר?"
היא לא הספיקה לענות. טויוטה לבנה עקפה אותנו כשהנהג צועק לעברנו "אחי, להופעה?"
"כן!"
"סע אחרי, נשמה".
התמקמנו במקום מצויין מול הבמה, במרכז, ממש ליד גרם המדרגות שחוצה את הקהל לשניים.
לגרם המדרגות הייתה פונקציה נוספת: מקום מושב של אלה שרצו להיות קרוב יותר. זה אומר מעריצים. בדיוק. כאלה ששרים כטוב לבם בבירה. בקולי קולות. בקיצור- היינו בלב לבה של טריבונה.
ההופעה התחילה.
"נוווו.. תגיד להם!" פניתי לידידי "אם אבקש מהם לשתוק הם יקומו עלי עם סכינים"
ידידי פנה לחבורה העליזה:
"חברה, רק אם אפשר, בשירים השקטים- תנו לשמוע אותו, או קיי?"
"אין בעיה. סליחה באמת. אתה לא מבין... אנחנו פשוט חולים עליו. חולים. מוטי! די, אל תרעיש! אנחנו מפריעים".
מחיאות הכפיים סימנו את תחילת המופע. עמיר והנגנים עלו לבמה.
אני יודעת שיש כאן איזו ציפיה לניתוח מוסיקלי מעמיק עם ביטויים מעולם התוים והתייחסות לדיאפזון הנדיר של הזמר. אבל אני לא ברת סמכא בתחום. אני אדם פשוט שאוהב מוסיקה טובה ומה שהופך מוסיקה לטובה בעיני הוא צירוף של מילים עם טעם למלודיה נוגעת וביצוע מהלב. כשלתוך כל אלה משתלבים אלמנטים מאישיותו של המבצע- זה עושה את העבודה.
ועמיר בניון, איש קטן וצנוע עם קול ענק- עושה את העבודה.
יכולתי לכתוב כאן כמה מילות התייחסות להתבטאויות שערורייתיות שקשורות בכיבוש טול כרם אבל זה מיותר.
כי ההופעה הזאת הייתה מלאת אהבת אדם ונטעה בי תחושות שמחה ורצון לחבק את כל העולם.
אי אפשר שלא להדבק בכמות הרגש האמיתי והחם שנשפך שם מכל אחד כלפי כל אחד. ההרמוניה המוסיקאלית באה לידי ביטוי גם בהרמוניה האנושית.
מהתבוננות בקהל, בסוג האנשים שירד לרקוד ברחבה (בחור עם חולצה כתומה וציציות עד הברכיים שפיזז באמצע מעגל מוחאי כפיים נלהבים), או צפיה ביהודי עם קוקו יושב לידי ומפזם יחד עם עמיר, בעיניים עצומות ובדביקות שלא הייתה מביישת ברסלבר על קבר הרבי באומן את "יגדל אלוקים חי"- לומדים עד כמה עמיר אוהב את הקהל שלו בכלל עם ישראל ואיך הם אוהבים אותו בחזרה. ההשפעה ההדדית הזאת של אהבה מולידה דיאלוגים מחוייכים יחד עם יצירות שהן קסם שמבוצעות על ידי יוצר שעל אף ענוותו האמיתית והליכותיו המבויישות- שופע קסם וכאריזמה. ירצה או לא ירצה.
דוגמה קלאסית לתוצאה של הקומוניקציה הזו הוא השיר "בחייאת" שמתאר אמירות שהופנו אליו ברחוב:
מה, בחייאת, זה אתה כאילו? / וואלק חולה על השירים שלך, / אני נשבע לך שבחיים שלי/ לא צרבתי אף אחד מהדיסקים שלך, / אבל את של כולם אני כן צורב / שלך אורגינלים ומכל הלב, אחי.
פשוט ועממי. אבל תסמכו על בניון של"פשוט ועממי" הזה יש רבדים עמוקים יותר (ונא לא להתרשם מהבית הבודד. תקשיבו לשיר כולו, אבל בחייאת, לדיסק האורגינלי)
"נו, יא סקפטית אחת" פונה אלי בסיום ההופעה בת אל, תלמידת עבר, מהטיפוסים היותר מכורים לכל מה שקשור בבית היוצר הבניוני, שמנסה לגרור אותי להופעות כבר שנים "נהנית?"
כן. נהניתי. נהניתי מאוד.
כי כשעמיר בניון שר רק דברים טובים ממלאים את חדרי הלב.
על היכולות הווקאליות המדהימות שלו, על המעברים בטונים והמנעד הקולי בו הוא שולט בלי להתאמץ בכלל- אין לי מה לומר. גדולים, טובים ובקיאים ייטיבו לנסח.
אני רק יודעת שבחיפושי אחר הופעה טובה לנפש לאחר הצחיחות המוסיקאלית של שלושת השבועות- מצאתי זמר נשמה אמיתי, שנתן הופעה שכולה תוכן רוחני ממלא, שמציף בתחושות עילאיות של טוב ושמחה וחדווה וחיוניות. לא חיפשתי אתונות אבל מצאתי מלוכה.
*
יום למחרת. אני במסע קניות לשבת בצרכניה השכונתית. האדרנלין שבי לא מסייע לי להכניע את עגלת הקניות, שבהתאם לקו המתעלל מצד אלוהי הקניונים והסופרמרקטים- מושכת שמאלה. זה המזל שלי.
אני נתקעת בבחור שמפיל את הסיגריה שלו לרצפה מעוצמת ההדף ומתכוננת למטר קללות. אחרי הכל, זו אחת מצרכניות שכונה ד בבאר שבע.
"לא נורא, נשמה. העגלות כאן הולכות על העוקם, אני יודע"
הוא נראה לי מוכר.
"היית בהופעה של עמיר בניון, לא?"
"בטח, כפרה. אין עליו. מלך. שבת שלום נשמה"