פיצה באושוויץ

PIZZA IN AUSCHWITZ
ארץ: ישראל
שפה: עברית, תרגום :עברית
שנה: 2008
במאי: משה צימרמן , Moshe Zimmerman
אורך הסרט:
מתאים לגילאים: נוער, תיכון, כל המשפחה, מבוגרים, צעירים,

תקציר עלילת הסרט
"פיצה באושוויץ" עוקב אחרי מסעו של דני חנוך, ניצול אושוויץ, בחזרה למחוזות ילדותו בליווי ילדיו. חנוך הוא איש עדות ידוע וילדיו ספגו "מנות יתר" של שואה במהלך חייהם. הם מצידם לא משתוקקים לצאת למסע הזה ומבקשים להתרחק מהטראומה שרודפת את אביהם ובמידה מסוימת אותם במהלך חייהם. מי שמספרת את הביקור היא הבת- מירי (38), המלווה את המסע באירוניה מרה ובכעס עצור. הבן השני שגי (40) שחזר בתשובה מצוי ברקע של הדברים מנסה לא לתבוע בדו-שיח הסוער בין האב לביתו.

שיאו הדרמטי של הסרט הוא הלילה אותו מבקש האב לבלות בצריף שלו בבירקנאו. במהלך היום שקדם לו ניתן לראות את מצבו הנפשי הקשה של האב כשהוא נוזף בצעירים גרמנים ומתווכח עם הנהלת האתר כדי שיאפשרו לו להעביר בו את הלילה מחוץ לשורת הדין. כשמגיע הלילה מתפרצים כל השדים שהיו כלואים במשך ששת ימי המסע והקונפליקט בין הבת לאב הופך לעז מתמיד. הבת מכריזה בייאוש שהיא לא יכולה עוד* "סליחה באמת", היא צועקת "אנחנו גזע נחות, לא עברנו את בירקנאו". האב נכשל כביכול להעביר לילדיו את "מורשת השואה" אבל כישלון זה אחראי במידה רבה לשפיות הנפשית שלהם.

מירי רוצה לשים את השואה בצד ולהמשיך הלאה בחייה הנוחים בתל-אביב* אביה לעומת זאת מבקש באופן פתולוגי כמעט לחפור בעברו, לתאר בצבעים עזים את התופת- הוא חי את השואה ברמ"ח אבריו ולא מסוגל להמשיך הלאה.

דמותו של דני משמעותית במיוחד מאחר והיא שוברת את הנרטיב הציוני הרווח לגבי ניצולי השואה כפי שמזהה אותו חוקרת הקולנוע נורית גרץ. הוא לכאורה השתקם, שם את השואה מאחוריו והתחיל בחיים חדשים. ואכן, הוא נראה ומדבר כמו הצבר הקלאסי* אלא שמתחת לפני הדברים מתגלה כי השיקום אינו מלא, ולמעשה כפי שמנסחת את הדברים הבת, "כנראה שאין דבר כזה ניצול שואה". דמותה של מירי משמעותית מכיוון אחר- יש בה להאיר (אם כי באופן מאוד קיצוני) את חוויית הדור השני וליצור דיון מורכב בהשפעתה הפסיכולוגית והסוציולוגית של השואה על העם היהודי ומדינת ישראל.

ההמלצה שלי:
"פיצה באושוויץ" הוא סרט מהפנט ומהווה אלטרנטיבה לז'אנר המוכר של סרטי עדות ומסע. גם השילוב הלא טבעי לכאורה בין הומור ושואה, מרתק. האישיות החזקה של דני ומירי ביתו, כמו גם הקונפליקט המובנה ביניהם לא יכל ליצור תוצאה אחרת. יחד עם זאת אין ספק כי עבודתו של הבמאי כאן (משה צימרמן) לוקה בחסר ומוציאה תוצאה בלתי מאוזנת ובלתי סבירה. הטיפול בדמותו של דני איננה מקצועית ובעיקר לא הגונה. העובדה שקולה של מירי, האנטגוניסט שלו, מלווה ב-voice over את הסרט, שוברת את האיזון* קשה להזדהות עם דני, קשה להבין אותו.

פספוס נוסף הוא דמותו של שגי, שהייתה יכולה להוות משקל נגד לדמותה של מירי. במהלך כל הסרט אנחנו כמעט ולא שומעים אותו- הוא שותק ונבלע בין שתי הדמויות הגועשות שמלוות אותו- חבל. אם דני מייצג את הניסיון הכושל להיות צבר, ומירי מייצגת את הצבר המודרני האולטימטיבי, מייצג שגי אופציה אחרת של חזרה ליהדות "הגלותית" המחוברת אל המסורת. אני תוהה האם ההדרה שלו מהשיח בסרט היא מכוונת ויש בה לבטא הדרה רחבה ביותר. כך או כך מבחינה אמנותית נדמה לי שמדובר בפספוס.

אותם החומרים בדיוק, בעריכה שונה, במבט שונה של הבמאי ובבחירות אמנותיות שונות יכולים היו להשיג תוצאה שונה לגמרי. יחד עם זאת מדובר בסרט מרתק המעלה דיונים חשובים ועל אף בחירותיו של הבמאי, שלא תמיד מצאו חן בעיני, הוא גם עשוי לא רע.

מידע חינוכי:
מידע חינוכי-

"פיצה באושוויץ" הוא אמנם סרט שואה אבל מדובר בסרט שואה מסוג אחר, לא מומלץ לפתור אותו בלא דיון. המסר של הסרט מורכב והוא נגזר מצורת המחשבה הפוסט-מודרנית, עניין העולה מבחירת הבמאי להתמקד בנקודת המבט של מירי ולא של אביה. מעניין להשוות את הסרט הזה לסרטי ניצולים אחרים ובמיוחד לסרט "אבאל'ה בוא ללונה פארק" שעוקב אחרי מסעו לפולין של השחקן שמואל וילוז'ני עם אביו והוא הפוך במסר העולה ממנו מסרט זה.

להלן מספר נקודות אותן ניתן להעלות לדיון:

1. כיבוד הורים למול ביקורת על דרכם. מהי עמדת הבמאי? מהי עמדתה של מירי ומהי עמדתו של שגי? האם אתם מזדהים עם מירי, האם היא בכלל יכולה לנהוג אחרת?

2. אלו מחירים שילמו ילדיהם של ניצולי השואה? כיצד השפיעה השואה על חינוך הילדים ועל הבית אותו בנו? האם דני מתנהג באופן הוגן עם ילדיו?

3. האם השואה "הסתיימה" מבחינת ניצולי השואה, האם המושג "ניצולי שואה" מדויק בהקשר הזה?

4. מהו המסר העולה מן הסרט לגבי זיכרון השואה? האם הוא מעודד עיסוק בה? כיצד מתמודדים עם המסר הזה?

5. מה ההבדל בין "זיכרון בונה" ל"זיכרון הורס"?

הדרוג שלנו
שווה צפיה
די לאלימות
ערכים
צניעות
התנהגות שפה