שעות אחרי היוודע תוצאות הבחירות לרבנות הראשית לישראל ואי אפשר שלא לטעום את טעמה המר של האכזבה: איך שוב ”זכינו“ בשני רבנים ראשיים חרדיים, למרות כוחנו הפוליטי, למרות קמפיין ענק של ”צהר“, למרות שזה היה כל כך קרוב. וזה היה קרוב: הרב דוד סתיו הגיע למקום השני בבחירות לרב האשכנזי, הרב שמואל אליהו למקום השני בבחירות לרב הספרדי. כל כך קרוב וכל כך רחוק.
האשם המרכזי אינו אלא השר נפתלי בנט, יו“ר ”הבית היהודי“, ואם שכחתם - שר הדתות. כן, זה שאחראי על הרבנים הראשיים לישראל. זה שהתמהמה מלהביע תמיכה פומבית ברב דוד סתיו. זה שנמנע מלתמוך ברב שמואל אליהו. זה שהוביל מפלגה שהתנגדה ל“חוק שטרן“, שהיה אמור לשנות את הרכב הגוף הבוחר, שנשלט כיום על ידי ש“ס, ולהפוך אותו לגוף אשר יוכל להביא לבחירתו של מועמד אחר.
לבנט 12 מנדטים, כוח פוליטי אדיר, שירד לטימיון. הוא לא הצליח לגייס תמיכה פוליטית בקרב הגוף הבוחר. הוא לא השכיל לקשור קשרים, להביע תמיכה, להשתדל, לפעול וללחוץ למען רב ציוני דתי. מדוע? אולי זה מפני שבנט, כמו בנט, מרגיש קצת יותר כמו שר הכלכלה מאשר כמו שר הדתות. קצת יותר ”אח של“ יאיר לפיד מאשר יו“ר ”הבית היהודי“. ההתנהלות הזו הביאה לכך שהמגזר שלו, שהכתיר אותו, ישב הערב המום מול תוצאות שהוכיחו כי ה“דיל“ החרדי צדק וצלח ואנחנו נותרנו עם רצון עז שלא הצליח לממש את שאיפתו.
זה לא הכישלון הראשון של בנט אבל זה בהחלט המהדהד והכואב שביניהם. במקום לבשר על ”משהו חדש מתחיל“, עמד הרב הרב אלי בן דהן, איש ”הבית היהודי“, ובישר לעם ישראל על משהו ישן שנמשך. על כך שש“ס והחרדים ממשיכים לשלוט ביד רמה במנגנון הרבנות הראשית. בנט, למצער, בגד בגידה היסטורית בבוחריו החילוניים, שבחרו בו כדי שיביא להם מציאות פוליטית אחרת. אבל הוא, עוטה כפפות לבנות של משי, החליט שלא ללכלך את ידיו בביצה הפוליטית של הרבנות הראשית. והנה, אלו התוצאות. דרעי - 1, בנט - 0.
כולנו אשמים
ואי אפשר שלא להתייחס לפלגנות שלנו, הציונות הדתית. המרוץ לרבנות הראשית היה רווי הכפשות מצד זרמים במגזר שלנו, שפעלו נגד מועמדים שהיו אמורים לזכות. אלו השקיעו את מיטב זמנם ומרצם על מנת לפעול נגד מינויו של רב ציוני דתי. הם היו מוכנים ללכת לדבר עם הרב עובדיה, לפעול מאחורי הקלעים בעד מועמדים חרדיים. היו מוכנים לכך שימונה רב חרדי ולא ימונה רב ציוני דתי. עד כדי כך הגיע הפילוג העמוק בתוך המחנה שלנו.
מולנו ניצבו החרדים כגוש אחד, יציב, מגובש, אחיד. ה“דיל“ ביניהם היה ברור: רב ראשי ספרדי חרדי, תמורת רב ראשי ספרדי אשכנזי. וזה עבד. זה קרה. הם לא לכלכו זה על זה, לא פגעו זה בזה, לא ”שמו רגליים“ בדרך אל התואר. הפוליטיקה הישנה ניצחה את הפוליטיקה החדשה והציונות הדתית נבוכה.
ביום שאחרי הבחירות לרבנות הראשית אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שתי שאלות: מדוע כוחנו הפוליטי לא הצליח להביא למינויו של רב ראשי ציוני דתי, ולו אחד? והשאלה השנייה: האם עוד ישנו מגזר אחד שמסתופף תחת הכותרת ”ציונות דתית“? האם אנחנו חלק מאותו מחנה? או שמא הבחירות הללו, ותוצאותיהן הכושלות, הוכיחו כי דרכינו נפרדות וזה הזמן להבין את זה, להשלים עם זה ולצעוד קדימה.