צעמם
רצה הגורל והאחראי על תפוצת העלונים, ולבית הכנסת של השווער שלי (אבא של אשתי) מגיעים רק מה שניתן לכנות "עלוני המיינסטרים" - "השבת", "שבתון", "באהבה ובאמונה" ו"שבת בשבתו", כשהאחרון לא הופיע שם השבת, לצערי הרב כאוהד גדול של פינת חידת הילדים ("החידקל" - עליה עוד ארחיב בהזדמנות).
אותו בית כנסת התברך ביהודי חביב שלוקח עלון אחד מכל סוג וכורך אותם יחדיו לטובת הציבור. בסוף התפילה, רק אחרי המילים האחרונות של "אדון עולם" זוכים המתפללים לקבל את האוסף המושלם, וכך גם אני לקחתי לי ערימה שכזו אותה פתחנו, בהיעדר עיתונים כתובי עברית, לאחר ארוחת השבת הדשנה.
עלעלתי, ועלעלתי ובעיקר הצתעממתי. אפילו המדור של הרב אבינר בדף האחורי של "באהבה ובאמונה", אותו מדור שפעם היה מצית להבות, אפילו הוא לא הצליח לעצור את הפיהוק הספונטאני שהלך והתרחב.
גם "שבת אחים" אותו גיליתי בהפתעה בתוך החבילה הראה הסתגלות מהירה יחסית לעלון חדש, והצליח להשתלב טוב מאוד בתוך השממה. כשבצבץ לו העלון-ירחון "כיפה אחת" של תנועת המפד"ל כבר לא תליתי תקוות ולכן גם לא התאכזבתי. הוא אמנם הצליח להחזיק כמה דקות יותר מאשר חבריו, אבל מירחון שה רק הגיליון השני שלו היה אפשר לצפות ליותר.
מה אני אגיד לכם - לא פעם אתה רואה אנשים לוקחים את העלונים, מדפדפים קדימה ואחורה בחיפוש אחר משהו מעניין לקריאה ולא מוצאים כלום. בצר להם הם פונים אל שלל הפרסומות, שם הם נתקלים בזוכת פרס "הפרסומת התמוהה ביותר" - פרסומת להורדת תמונות של רבנים אל המכשיר הסלולארי. נסו ותיהנו.
חֲבָל
ברור לי שבתוך שלל המילים והמאמרים עליהם רפרפתי יש מסרים יפים וטובים, אלא שהצורה בה הם מוגשים לא רק שלא מפתה אלא אפילו מרחיקה את הקורא.
דוגמא לכך הם המאמרים של הרב שרלו ב"שבתון" (שלעיתים מפורסם גם כאן ב"כיפה"). השבת, לדוגמא, נגע הרב שרלו בקצרה בשאלה שעומדת להיות חשובה מאוד בשנה הבאה - שאלת פירות השמיטה. הרב שרלו מסביר על חשיבות הקנייה מאוצר בית דין, על כך שחובה עלינו להמשיך ולקיים את "היתר המכירה", וגם על הבעייתיות שבקניית סחורות מגויים.
התוכן חשוב ביותר, אבל הצורה בה הוא מופיע מאוד מקשה להגיע לחלקים החשובים של המאמר. כל פיסקה מעודדת אותך להפסיק אחריה, אם לא הפסקת כבר באמצע.
נעשיתי מודע לחשיבות הרבה של נושא זה בעקבות כך שהתעסקתי בו בזמן האחרון, וחבל לי שמאמר כזה לא יזכה למקסימום חשיפה. גם נושאים "כבדים" יחסית ניתן לכתוב בצורה קצת יותר מושכת, כזו שתעזור להשאיר את העיניים פקוחות גם אחרי ארוחת השבת הדשנה של השוויגער.
סמינריון קטן
אחרי השבת המאכזבת, התנחמתי לי ביום ראשון ב"עולם קטן" אותו מצאתי בבית הכנסת בין מנחה לערבית. אין ספק שהחומר שם יותר קריא (ולא בכדי מבוגרים רבים קוראים אותו), אלא שגם הוא הצליח להוציא אותי משלוותי.
עוד מימי הסמינריונים של בני עקיבא זכו שאלות ה"בינו לבינה" לפופולאריות רבה, ולמרבה הצער התשובות שהוצגו היו עמוקות כמו חופי הכנרת, כשאחת התשובות הכי נדושות לשאלת יצירת קשר עם המין השני נגעה בסוגיית ה"אהבה וההתאהבות". הרבה שפכים חלפו מאז בשפד"ן, אבל אותה אבחנה טיפשית חוזרת וצצה לה בעולם-הסמינריון-הקטן כתשובה לנערה מתבגרת המרגישה שהיא מתאהבת בנער חדש שהגיע לסניף.
חבל מאוד שאותה "חברה מקשיבה" שעונה בשו"ת לא מצליחה להבין שאותה נערה בגילאי 14-17 בשאלה יום אחד תגיע גם לגיל ש"מותר להתחיל". חבל שה"חברה" לא מבינה שלאמירות בסגנון "אפשר לבחור לאהוב", אפשר להפסיק לאהוב" וכדו יש מחיר מאוד גדול כשמתחילים "לצאת" ומגלים שהמציאות קצת יותר סבוכה.
אולי אם אותה "חברה" הייתה שומעת טיפה מהסיפורים של חברי "לא כלה דרכנו" ובני גילם על כל המתלבטים ומתלבטות שלא יודעים מה הם כן או לא מרגישים, אולי היא הייתה מבינה שחלק מזרע הפורענות היא זרקה אי שם כשהם היו קצת יותר צעירים ותמימים. אולי היא הייתה מבינה שהאבחנה הזו ממשיכה ללוות ולייסר בנים ובנות שנים אחרי שהיא נאמרה.