המפגש הנשגב בין הכהן הגדול לשכינה, בקודש הקודשים, מתרחש בצלו של ענן הקטורת. כפי שאומרת התורה בפרשת אחרי מות: "כי בענן אראה על הכפורת". הכהן הגדול לוקח בידיו כף קטורת ומחתת גחלים, ומקטיר את הקטורת על הגחלים מיד עם כניסתו לפני ולפנים.
אך מדוע יש צורך בענן כזה? למה אין הכהן יכול להיכנס בלעדיו?
מפשט הפסוקים אפשר להבין שתפקיד הענן הוא להסתיר ולחצוץ בין הכהן לשכינה. כך אומרת התורה: "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת". ונראה כי קיימת סכנה במפגש ישיר עם הכפורת, ויש צורך "להעלות עשן כדי שיהיה מסך מבדיל בינו ובין השכינה" (רבנו אפרים, מבעלי התוספות).
אך נראה שתיאור זה לוקה בחסר. אם תפקיד ענן הקטורת היה רק לכסות ולהסתיר, היינו מצפים שההקטרה תיעשה לפני הכניסה אל הקודש. זאת כדי שלא יהיה רגע אחד שבו הכפורת חשופה לעיני הכהן. זוהי אכן דעת הצדוקים, אך דעת חכמינו היא שהכהן היה נכנס אל קודש הקדשים ורק אחר-כך מקטיר את הקטורת, ליד ארון הברית. ואכן, דקדוק בלשון הפסוק בפתיחת הפרשה מורה כי תפקיד הקטורת הוא דווקא גילוי שכינה: "כי בענן אראה". השכינה לא מסתתרת מאחורי הענן, אלא נראית באמצעותו!
אז מהי מטרת הקטורת? גילוי או כיסוי?
ננסה להציג שתי תשובות לשאלה זו.
תשובה אחת היא, שכאשר מדובר בשכינה, הכיסוי הוא הגילוי. שהרי, מהו בכלל "מראה" השכינה? יחזקאל הנביא משיב על כך: "כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם... הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה'". הדרך הטובה ביותר לתאר את ה"מראה" של השכינה הוא ההשוואה לקשת בענן. האור הנשבר לגוונים רבים דווקא מתוך המפגש עם הענן החוסם אותו. כך גם גילוי השכינה נוצר דווקא על ידי הצבת הענן בין הכהן אל הכפורת, המבטאת את ההכרה בכך שתמיד יהיה רב הנסתר על הגלוי.
אך התבוננות מדוקדקת בדברי חז"ל עשויה להוביל לתשובה שונה לחלוטין.
הגמרא מתארת את עליית העשן מן הקטורת באופן הבא: "היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לשמי קורה. כיון שהגיע לשמי קורה - ממשמש ויורד בכותלים עד שנתמלא הבית עשן".
התמונה שאנו מציירים לעצמנו, כשאנו מדמיינים את הקטרת הקטורת בקדש הקדשים, היא של ענן גדול החוצץ בין הכהן הגדול לבין ארון הברית. אך התיאור של חז"ל שונה לחלוטין: העשן היה עולה מעלה בעמוד דק "כמקל", וכשהגיע לתקרה היה יורד דרך הכתלים ועוטף את הכהן ואת הארון יחד, בצורה של פטרייה.
כלומר, תפקיד העשן לא היה לחצוץ בין הכהן לשכינה, אלא לעטוף את שניהם יחד ולחצוץ בינם לבין העולם שבחוץ!
סוג כזה של כיסוי בענן אפשר למצוא גם במעמד הר סיני: "וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר". בפסוק זה ברור כי תפקיד הענן לא היה לחצוץ בין משה רבנו לבין השכינה, אלא לחצוץ בין הקב"ה ומשה לבין שאר העם.
זו גם הדרך שבה התגלתה השכינה למשה באהלו: "וְהָיָה כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל וְדִבֶּר עִם מֹשֶׁה". וכך מתוארת גם ההתגלות למשה בנקרת הצור: "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'".
בכל המקומות הללו יוצר הענן מרחב אינטימי סגור שבו מתרחשת ההתגלות האלוקית, ואין הוא משמש כחציצה בין משה לקב"ה. מסתבר שכך יש להבין גם את תפקיד הקטורת ביום הכיפורים: יצירה של מרחב סגור שבו נפגש הכהן עם השכינה בלי להיות חשוף למבט חיצוני כלשהו.
לסיום, נתבונן במרכיב מרכזי נוסף שקיים בקטורת: הריח. הקטורת הייתה עשויה מצירוף ייחודי של בשמים, והקטרתה הפיצה ריח טוב במיוחד. אך אם מטרת ההקטרה היא רק להסתיר את הארון מן הכהן, אין סיבה להשתמש דווקא בבשמים ואפשר היה להשתמש בעשן רגיל!
אמנם לפי דברינו, שתפקיד מסך הקטורת הוא ליצור מרחב אינטימי שבו שורה השכינה יחד עם הכהן הגדול, תפקיד הריח מובן היטב. מנהג הכלות לאורך כל הדורות היה להתבשם ביום חתונתן, וכך מצאנו גם בתיאור חופתה של כנסת ישראל עם הקב"ה: "מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל".
תפקיד הבשמים בקשר הזוגי הוא ליצור את הפיתוי, את המשיכה המטשטשת-משהו שתגרום לבני הזוג להתגבר על ההיסוס והרתיעה ולהתחבר זה לזה. המדרש מגדיר את עם ישראל כמי שיודעים "לפתות את בוראם". לחתור בכל מחיר לאיחוד ומפגש, תוך התעלמות מן המבט הרציונלי והמפוכח על הריחוק והחטאים.
ריח הבשמים הוא אמנם גורם חיצוני, אך הוא מבקש לחשוף פוטנציאל פנימי לקשר עמוק בין עם ישראל לקב"ה, שלא בא לידי ביטוי במהלך הרגיל של החיים. "שחורה אני בכל ימות השנה, ונאוה ביום הכיפורים".
הכותב לומד ומלמד בישיבת הר עציון וחוקר בארגון רבני צהר
המאמר מבוסס על הספר "מבית לפרוכת - פשט עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים". ניתן להשיג בחנויות הספרים ובאתר 'מרכז הלכה והוראה', לפרטים: office@halachaed.org.il; 02-547-4542.