Warning: implode(): Invalid arguments passed in /srv/sites/kipa.co.il/public_html/cpt/maamar/single.php on line 105
לא צריכים לדעת הכל - כיפה

לא צריכים לדעת הכל

איך אפשר להסביר לילד בן 6 מה זאת שואה, איך הוא יכול להבין את הזוועה? בערוץ מאיר לילדים חושבים שאפשר וצריך.

חדשות כיפה גדעון דוקוב 01/05/08 00:00 כו בניסן התשסח

לא צריכים לדעת הכל
יחצ, צילום: יחצ

אחד הזיכרונות שלי כילד מיום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא שלמרות שהלימודים בבית הספר (שכללו בעיקר טקס בחולצות לבנות) הסתיימו מוקדם, היינו מתקרבים לטלוויזיה רק כדי להדליק אותה ולכבות אחרי שניה כשגילינו שבערוץ וחצי היחידים שהיו עדיין משדרים את אותן תוכניות משעממות.

הנושאים של השואה ויום הזיכרון נתפסים ככאלו שקשה להעביר אותם לילדים צעירים, בוודאי שלא צורה מושכת ומעניינת. לכן, מעניין היה לגלות שב"ערוץ מאיר לילדים" הקדישו תוכניות מיוחדות דווקא לקראת הימים הללו.

"מתוך הפעילות של ערוץ מאיר שפועל כבר 3 שנים, הנישה של הערוץ לילדים קיימת מזה כשנה וחצי עם למעלה ממאתיים תוכניות בנושאים רבים ומגוונים", מספר יובל גינזבורג, במאי תוכנית הילדים המפורסמת "אסי וטוביה", "התוכנית עוסקת בענייני היומיום של משפחה, יחס בין ילד לחברו, עבודה על מידות וכדומה, ומתוך אותה גישה אנחנו גם משתדלים מאוד להתייחס לחגים, מועדים וזמנים מיוחדים כמו יום השואה ויום הזיכרון".

מנסים לרומם את הנושא

צפייה בתוכניות שהכינו בערוץ מאיר לילדים לקראת יום השואה ויום הזיכרון, עולה בצורה מאוד ברורה שהם לא מסתפקים בלספר את סיפור הימים הללו לילדים. "הגישה שלנו באופן כללי לכל הנושא של ימים כאלה היא נקודת הנחה שהילדים חיים בתוך העולם שלנו, שומעים חדשות ויודעים מה קורה מסביבם", מסביר אסי צובל, שבנוסף להופעה בתוכנית אחראי גם על כתיבת התסריט.

"הילדים יודעים שיש יום הזיכרון, ואנחנו לא מגלים את אמריקה בזה שנגיד להם שיש מוות בעולם. אנחנו מביאים את הדברים הללו לילדים, אבל עושים את זה בראיה שהיא אמונית יותר, ואולי גם רכה יותר. אנחנו מנסים לעשות עבור הילדים את מה שמאוד חבל שלא עושים גם בשידורים למבוגרים - מנסים לרומם את המציאות, ללמוד ממנה קצת יותר אמונה, קצת יותר תקווה".

"הגישה שלנו לדברים נובעת מכך שאנחנו אתר אמוני, ואנחנו מחברים את הכל לאמונה", אומר גינזבורג, "אז אם מדובר בדברים מאוד קשים ולא טובים, אנחנו משתלים שלא להפחיד את הילדים יותר מדי, ולא לחשוף לכל מיני תכנים מעבר ליכולות הקיבול שלהם, משתדלים מאוד לאזן את הדברים בתמונה. למשל, בתכנית בנושא של יום השואה הבאנו סיפור גבורה שמדבר על אמונה, כשניסינו שלא להבליט את כל עניין של הפרטים הקשים שבדרך כלל נחשפים אליהם בנושא השואה, אלא דווקא את ערך החיים וערך האמונה".

אבל לא צריך לספר את סיפור השואה?

"לפעמים אנחנו צריכים סיפורים שהם קצת מרוממים", אומר צובל, "אנחנו לא נספר על ילדים שרוצצו את גולגולתם, מה ילדים יעשו עם סיפור כזה? ילדים צריכים סיפור של גבורה. אנחנו בתוכניות שלנו מדברים על המשמעות הגדולה יותר של הדברים, מספרים אדם שמקריב את נפשו על קיום מצוות, ועל מה אני כילד צריך ללמוד מהדבר הזה, כדי לקיים בחיים הרגילים והיומיומיים את מה שהם שם מסרו עליו את הנפש".

המוות הוא לא מטרה

התוכנית שמוקדשת ליום הזיכרון מספרת על מבצע אנטבה, ועל סיפורו של מפקד המבצע - יוני נתניהו. כשמדברים בתוכנית על סופו של יוני, המילה מוות אינה מוזכרת, אלא מסבירים לילדים ש"יוני לא חזר".

אתם נרתעים מלומר לילדים את המילה "מוות"?

"זה נכון שאנחנו לא משתמשים במילה "מת" בתכנית, אבל אנחנו בהחלט לא נרתעים מהמילה הזו", עונה צובל. "השאלה היא בסופו של דבר מה המטרה והמשמעות של היום הזה. המטרה של יום הזיכרון הוא לא להגיד שמישהו מת, לא זו המטרה של מי שרוצה להנציח את זכרו. המטרה היא ללמוד מיוני נתניהו ומהמסירות נפש שהתקיימה שם".

ועדין, למה לא להגיד שיוני מת? ילדים לא יכולים להתמודד עם מוות?

"ילדים יכולים להתמודד עם המוות. אנחנו לא עשינו סדרת תוכניות בנושא, אלא תוכנית אחת ובה בחרנו להתמקד בנושא מסוים, וכשאנחנו חושבים שניסוח כזה או אחר יפריעו למסר לעבור בצורה טובה לילדים, אז אנחנו משנים טיפה. לדעתי הנושא הזה הוא חשוב, ואולי אם כל הטקסים החילונים היו כאלה, והיו עוסקים במסר במקום במוות היינו מתחזקים מהם ולא מקבלים רפיון ידיים, כמו שלפעמים קורה היום.

ויש איזה רב או פסיכולוג שמייעץ לכם בנושא?

"אני לא יכול להגיד לך שיש מישהו שמייעץ לנו באופן קבוע, אבל אנחנו כן קשובים לכל מיני גורמים. צריך גם לזכור שבסופו של דבר אנחנו מתחת למטריה הגדולה של "מכון מאיר", והרב ביגון שהוא אחד הצופים הנלהבים של התוכנית, עוקב אחרי התכנים ואם הוא היה חושב שהם לא עולים בקנה אחד עם משהו הוא בוודאי היה אומר.

מעבר לזה יש לנו עשרות ומאות תגובות בשבוע, וגם מתגובות אתה לומד הרבה מאוד. כל תגובה ומייל נקראים, ואפשר ללמוד מהם מה טוב ומה פחות טוב, מה כדאי ומה לא כדאי. מעבר לזה, היינו מאוד היינו שמחים אם אנשים נוספים היו לוקחים חלק בבניית התוכניות - אם יש מי שרוצה לייעץ לנו מתחום המקצוע שלו אנחנו נשמח מאוד. לנו לא תמיד קל להגיע לאנשים האלה, אבל אם בעקבות הכתבה הזו יהיו פניות זה בהחלט יתקבל ברצון".

נכנסנו לואקום

מרשמים אותם אני שמעתי מהורים לילדים בגילאים המתאימים, בהחלט נראה כי תוכניות הילדים של אסי וטוביה זוכות להצלחה לא מעטה. "כשנכנסנו לתחום של תוכניות לילדים בסייעתא דשמיא, גילינו שהתחום פשוט היה ריק מבחינת הציבור הדתי והחרד"לי. לא מעט אנשים הוציאו את הטלוויזיה מהבית, ונוצר איזשהו ואקום. מתוך הריק הזה פתאום הגיעה תוכנית שהיא לא דיסק שיוצא פעם בשנה וחצי, עם כל ההערכה לדיסקים הללו, אלא שתי דמויות שמופיעות כל יום", מספר צובל.

"הקשר היומיומי עם יוצר חיבור עמוק עם הילדים, ומוליד גם גיוון מאוד גדול של נושאים, דבר שמוביל לסיבה נוספת להצלחה והיא העובדה שהתכנית מדברת מתוך העיניים של הילדים, וברמה של הילדים. אם זו תכנית על תפילה, למשל, אז נתחיל מסיטואציה שזה שלא כיף, ומתוך שיחה הבנה או מקרה, ננסה להעביר לילדים שאם נראה תפילה בצורה מסוימת אז היא תיראה אחרת. זו תכנית בגובה העיניים, ובגלל זה הילדים פוגשים אותה גם אחרי שהם סוגרים את המחשב, ואני שומע מהורים שהילדים משתמשים בתכנית כדי להתמודד עם דברים מחיי היומיום שלהם".

"אחרי שעשינו תכנית שבה אסי וטוביה התנדבו במאיר פנים, קיבלנו הרבה תגובות מילדים שבעקבות זה החליטו שהם גם הולכים להתנדב", ממשיך גינזבורג. "אותו דבר קרה לגבי משלוחי מנות, שבעקבות התכנית סיפר לנו ילד שהוא החליט לתת משלוח דווקא לילד שהוא לא מכיר. אמר לנו אבא בשדרות, שהילד סיפר שכשהוא מפחד אז מה שהוא עשה זה להדליק את התוכנית כדי להתעודד".

לסיום, קשה שלא לשים לב לכך שהתוכניות מזכירות לא פעם את המשיח.

"זה לא מופיע בכל תוכנית, אבל ביאת המשיח בהחלט מוזכרת לא מעט ואנחנו לא מתביישים בזה. משיחיות הפכה להיות כמעט מילה גסה בתקשורת, אבל אנחנו חושבים שכל יהודי מחכה למשיח ומחכה לבית המקדש, ומי שזה נראה לו הזוי שיבדוק אם זה לא סותר את יסודות האמונה", עונה צובל.

"אנחנו גם מאמינים באופן אישי שאנחנו נבנים מכך שאנחנו חוזרים ומדברים על זה, כי אני לא אגיד משהו שאני לא מאמין בו. ואם אני צריך לדבר ולאחל שיבוא המשיח ויבנה בית המקדש, אז אני שואל את עצמי אם אני באמת מאמין שיבוא משיח ויבנה בית המקדש או שאנחנו סתם מלהגים מילים כל יום בתפילות ובברכות שלנו. אז אם אנחנו כל יום מתפללים על בניין ירושלים והבאת הגאולה והנושא הזה חוזר כל יום, אז במינון הזה אנחנו גם מדברים ומספרים לילדים על המשיח ובניית בית המקדש במהרה בימינו".

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן