אמר האכזרי: למה אתם לא מתחתנים?
אמרו החברה: מצאת מקום חרפתנו, מלך האכזרים! אבל למה אתה חוזר ומזכיר לנו את זה? אתה חושב שאנחנו לא רוצים להתחתן בעצמנו, הרבה-הרבה יותר ממה שאתה רוצה לחתן אותנו?
אמר האכזרי: אכן, אתם לא רוצים! עובדה היא: אני, לפני שלושים שנה, התחתנתי ברגע שרציתי. אתם פשוט בררנים מדי!
אמרו החברה: נשתנו הדורות ונשתנו הטבעים. איננו יודעים איך היו הדברים לפני שלושים שנה. אנחנו לא רוצים להיות בררנים. גם אם הבעיה שלנו היא בררנות - וספק האם אכן כך - הרי טמון הדבר ברבדים תת-הכרתיים נסתרים, שאינם מניחים לנו לאהוב בקלות. אם אתם חושבים שהאשמה היא בחינוכנו, נסו לחנך אחרת את אחינו הצעירים. ובינתיים אנו - מה נעשה?
אמר האכזרי: אז איך נפתור את בעיית הרווקים?
אמרו החברה: לא עליך הבעיה לפתור, ואין אתה בן חורין להתעלם ממנה. אף אחד לא יצליח לפתור את "בעיית הרווקים". עדיף שתנסה לפתור את הבעיה של רווק אחד או רווקה אחת שאתה מכיר.
אמר האכזרי: למה אתם מתגודדים בביצות שלכם, מוקפים ברווקים כמוכם?
אמרו החברה: כי אתם לא נותנים לנו מקום בקהילות שלכם. הקהילה הדתית בנויה למשפחות, וכך תמשיך להיות; אבל בינתיים, אל תדחו אותנו. היחס שלכם מגרש אותנו לביצות. אל תשכחו שגם אנחנו בני אדם, אפילו לפני שאנחנו מתחתנים.
אמר האכזרי: במה אנחנו כל כך מציקים לכם?
אמרו החברה: במקום לעזור, אתם מאשימים; במקום להציע היכרויות, אתם מרכלים; במקום לתמוך, אתם מרחיקים. מתי בפעם האחרונה היה בבית הכנסת שלך גבאי רווק? כבר שמענו סיפור על עד רווק בחתונה, שהרב המקדש אמר לו בפנים חמורות: "אתה יודע שיש אומרים שרווק פסול לעדות...". וגם תפסיקו לומר דברי תורה רומנטיים, שלפיהם רק בחתונה אתה נהיה אדם שלם. אנחנו עוד לא התחתנו, ובכל זאת אנחנו לא חצי.
אמר האכזרי: מה יש לומר? בקרוב אצלכם.
אמרו החברה: וגם את זה תפסיקו להגיד.
אמר האכזרי: אתם כל כך רגישים; איך אפשר לדעת מה פוגע בכם?
אמרו החברה: פשוט מאוד; דמיינו את עצמכם במקומנו.