ביקורת קולנוע - "עושים שכונה": הסרט שיעשה לכם סדר בשכונה

לה קורנב היא מעין דרום תל אביב בפאתי פריז, סוג של אקס טריטוריה, כמעט אוטונומיה, של מהגרים מוסלמים ואפריקנים, שצרפתי מן המניין מדיר רגליו ממנה. ואם הוא נכנס בטעות, הוא מרגיש כמו בארץ זרה. גם המשטרה הצרפתית כמעט שלא נכנסת לשכונה שכנופיות פרוטקשן וסוחרי סמים שולטים בה. אז איך ניתן להסביר שהתופעה המעסיקה ומטרידה את אירופה כולה בשנים האחרונות, השתלטות עוינת של מיליוני מהגרים, הפכה לסרט הקומדיה "עושים שכונה" המופץ על ידי עדן סינמה?

התשובה מתגלה בשמו של יוצר הסרט הקטן, המלבב ומעורר המחשבה הזה, התסריטאי והבמאי מומחד חמידי, ששיתף פעולה עם הכותבים הנוספים חאלד אמארה  ומיכאל שוהאיטה, באף אחד מהם אין לחשוד לדעתי שמדובר בצרפתים קתולים מדורי דורות.
 
לזכותו של חמידי יש לומר, שהוא מציג את הבעיה משני צדדיה. גם מראה חבורה אלימה של ילדים גובים דמי חסות מפריזאים "רגילים" שמגיעים לשכונה "שלהם", ואת עבריין הסמים מלך השכונה המבלה את ימי בבתי קפה מוקף שומרי ראש, אבל גם מספר את סיפורם של מהגרים משכילים ועתירי כישורים שלא מוצאים תעסוקה אלא כאנשי תחזוקה ועבודות פיזיות נחותות למיניהן.  כזו למשל היא צעירה אקדמאית שחורה בעלת תואר שני אבל מובטלת. 

מדהים אגב לגלות במהלך הסרט, שממשלת צרפת מנסה לקדם את השכונה בכך שהיא פוטרת את תושביה מתשלום מסים. עובדה שמתדלקת את העלילה: פרד ברטל, מנהל משרד פרסום פריזאי, נאלץ להעביר את משרדיו בן לילה לפרבר הפשע לה קורנב המוסלמי אחרי שבפשיטה של רשויות המס נתגלו אי סדרים בחשבונותיו. יתר על כן, לפי חוקי המדינה, עליו לשכור מבין תושבי המקום לפחות שליש של צוות החברה, אחרת לא יזכה לפטור ממס שצרפת מעניקה לעסקים שם. 

סמי, צעיר שגדל בפרברים, מסביר לברטל וצוותו מהם החוקים הבלתי כתובים של הסביבה החדשה, כולל הצורך לשלם דמי חסות בלי להתווכח אפילו לחבורות ילדים המאיימות על שלום רכבו.
אבל אין כאן סיפור של טובים נגד רעים. גם ברטל לא צדיק. עבירות המס שביצע ואילצו אותו לעבור ללה קורנב, מעידות בסופו של דבר שהוא כנראה הגיע למקום הראוי לו. רוב לקוחותיו הקודמים נוטשים אותו כי הם לא מוכנים להגיע לשכונה המסוכנת, ואז, על סף פשיטת רגל, הוא משתף פעולה עם ברון הסמים של השכונה, גם מקבל ממנו מימון וגם מבצע פריצה שהיא הפוך על הפוך, לא אוסיף כדי לא לקלקל את הפואנטה. סוף דבר, הצרפתי האסלי, איש הפרסום ברטל, ואנשי לה קורנב, הופכים לסחבקים וייתכן שזו גם תחילתה של ידידות מופלאה. 

לכך מכוונים כנראה יוצרי הסרט. מעניין האם גם הצופים הצרפתים עצמם יסכימו ל"סוף טוב" שכזה. אם זה עתידה של אירופה, אני מנחשת שהם אומרים לעצמם: אם לא היינו צוחקים, היינו בוכים.
אז לראות או לא לראות? לראות. כי ההומור מענג, הבימוי משובח, הנושא רלוונטי גם לגבינו בישראל, וצחוק טוב יכול לרכך גם נושא כאוב.


לא לאלימות – 

צניעות – 

התנהגות ושפה – 

ערכים –

שווה צפייה -

איכות קולנועית –

לביקורות נוספות