מבטיח לכם שהשיחה שלהלן התקיימה ככתבה וכלשונה:
- הגעתי לעורך של מוסף דיוקן?
- לסגן שלו.
- אפשר לדעת איפה השבע?
- מה שבע?
- הספרה שבע. בסודוקו שלכם מהגיליון שעבר אי אפשר לשים את הספרה שבע בשום מקום.
- רק רגע, אני אבדוק.
- אני בטוח שיש שם טעות.
- כן, זה באמת נראה ככה. חכה, אני אכנס לקובץ המקורי... כן. רואה את השש הימני העליון? קח אותו משבצת אחת שמאלה.
- תודה רבה אדוני.
- אין בעד מה, בשביל זה אנחנו כאן.
***
אני לא חושב שיש עוד כלי תקשורת ארצי שבו שיחה כזו יכולה היתה להתקיים. הקשר בין מקור ראשון לקוראיו הוא תופעת טבע ברמה נשיונל-גיאוגרפיקית, שכבר חרגה מזמן ממסגרת יצרן-צרכן. רק אנחנו יכולים לקבל מכתבי אהבה, כפשוטו, ממנויים מרוצים; ומנגד רק אצלנו, הקוראים לעולם אינם מתלוננים, אלא נוזפים; "לא בשביל זה הקמנו את מקור ראשון" הוא משפט שאנשי מחלקת המנויים שומעים לא אחת. תראו לי מישהו שאומר כזה דבר לערוץ 2.
לפעמים זה מגיע לרמות מביכות. למשל כשמישהו שפגשת בדיוק לפני חמש דקות שומע שאתה עובד במקור ראשון, והוא מגיב ב"פששששש" ארוך וטפיחת שכם מלווה ב"כל הכבוד" מחויך, כאילו שמע הרגע שאתה משרת בסיירת מעוטרת. אבל אז מגיעה המכה האמיתית, כשהאיש מוסיף: "אני מנוי שלכם כבר הרבה שנים, אבל האמת היא שאני לא קורא. אני רק רוצה לחזק אתכם". אח שלי, אני כמעט אומר לו, אם נרצה להתחזק ניקח חיזוקית של הדס. אנחנו לא מקרה סעד, ותופתע לשמוע שעל המחשבים במערכת העיתון אין מדבקות של יד שרה. יש לנו הרבה מה להציע לך. רק תפתח, את העיתון ואת הראש. נו, בסדר, גם את הכיס תשאיר פתוח.
 |
|
(מתוך פוסטר החגיגות)
|
ומה יש לנו להציע? משהו שחסר מאוד בשאר העיתונות הישראלית. והכוונה היא לא רק לעמדות מהאגף הימני של המפה הפוליטית, אלא בעיקר לוויכוח, לדיון. התקשורת ברובה מונוליתית, ועמדותיה בכל סוגיה מדינית ידועות מראש. נכון, גם למקור ראשון יש אגנדה מובהקת, אבל הוא איננו מפחד מוויכוח ומריבוי דעות, גם לא כשהמחיר הוא עוד כמה "לא בשביל זה הקמנו את העיתון". יתרה מכך, בניגוד לנוהג הנפסד בעיתונים האחרים, ובכללם הארץ בעל תו האיכות, אצלנו לא תמצאו הלעגה והגחכה של מרואיין. קל מאוד לכתב לשבת בביתו, אחרי שסיים לראיין פוליטיקאי, ולשזור בין הציטוטים תיאורים פסטורליים נוסח "הוסיף בעודו משיר קשקשים מראשו לכל עבר", או "מניף את ידו, מבלי משים, בתנועת הייל". אותו כתב כמובן לא יספר על מתק השפתיים שאפיין אותו-עצמו במהלך הראיון, וגם קודם לכן, כשהתחנן בפני העוזרת הפרלמנטרית לבלעדיות. אם אתם רוצים דוגמה להפך המוחלט, קחו למשל ראיון שהתפרסם בשבוע שעבר במוסף יומן של מקור ראשון, עם השייח אברהים צרצור - אדם שאני מניח שרוב קוראותינו לא היו מבקשות את ידו. גם הוא, כאורחנו, זכה ליחס מנומס, אם לא יותר מכך.
***
מקור ראשון קיים כבר עשר שנים. בתקופה הזו הוא התבגר, וכדרכם של מתבגרים התחלף לו הקול. פחות התבכיינות על "מה עושים לנו", יותר אמירה תקיפה של "מה צריך לעשות". פחות רטינות, יותר ביקורת. עכשיו, אחרי שלב ההתבגרות, ניצבת בפניו משימה חדשה: לשמור על הרעננות, ולעולם לא להזדקן.
הערה: כל האמור לעיל משקף את תפיסתי, ואיננו בגדר עמדה רשמית של מקור ראשון. חשוב לציין זאת, גם כדי להגיע ל-500 מילה.