לכל אחד כמעט, אני מניח, היה שיר אחד בתקופת הבגרות הסוערת והמשונה, שהצליח להחזיק אותו מעל המים. אצלי, בלימודיי האינטנסיביים בישיבת חורב (7 בבוקר עד 7 בערב, ולעיתים גם 9) היה זה "ציון" של אליעזר בוצר, שהלך לעולמו הבוקר במפתיע. מכיוון שבשכבה היו 120 תלמידים לפחות ועומס כוח האדם, הלימודים והרעש, גרמו לי לפנות אל המוזיקה. הייתי שומע להקות אמריקאיות כמו לינקין פארק, גרין דיי ועוד, וניגנתי אותם הלוך וחזור.
ישיבה תיכונית, ארכיון, צילום: מרכז יב"ע
כמה האמנתי בשירה שלו
יום אחד, הקשבתי לרדיו ושמעתי את "ציון". הקול המחוספס של בוצר לא היה סאונד שהייתי רגיל אליו מזמרים שהכרתי, ומשהו בזה משך אותי. "מַעְלָה מַעְלָה בְּמַעֲלֵה הָעַקְרַבִּים עָקוּץ, שָׁבוּר מִדַּם עַצְמִי וּמִדַּם הַנְּדוּדִים וְאֵיךְ זֶה שֶׁבָּאתִי אֵלַיִךְ וַעֲדַיִן אֲנִי לֹא אִתָּךְ וְכָל חֲלוֹמִי אוֹדוֹתַיִךְ כְּשֶׁהִגַּעְתִּי פִּתְאוֹם כֹּה דָּעַךְ". הוא שר על ירושלים או על בית המקדש, ואני חשבתי רק על הנערה שהתאהבתי בה בסניף, מה שלא התממש כמובן, לכדי זוגיות אמיתית אז. כמה האמנתי לו בשירה. כמה הוא באמת חבול, פצוע ושבור. ואז הגיע הפזמון.
"ציווווווווןןןן" בעט הזמר החדש, ואני שלמדתי תופים כבר כמה שנים, לא הבנתי איך הוא מעז להיכנס בשירה אל הפזמון, בכלל לא בקצב הצפוי. משהו שם הרגיש לי זיוף, וניסיתי לחקור זאת מכל זווית אפשרית. ימים כלילות העברתי מול היוטיוב, להבין מדוע עשה זאת. עד שהבנתי איזה מוזיקאי אדיר הוא היה.
כדי להגיע אל ביתנו, לסדוק את החומות, יש צורך בצעקה מכל הלב
רק על ידי יציאה מהקצב, הוא יכול לזעוק את מה שהוא כוסף וכמה אליו. "הִגַּעְתִּי עַד שְׂפַת חוֹמוֹתַיִךְ וְלֹא גָּאַלְתִּי אֶת לִבֵּךְ הַאִם אַתְּ עוֹד מַאֲמִינָה לִי כְּשֶׁאֲנִי שָׁר לָךְ שֶׁלֹּא אֶשְׁכָּחֵךְ?" כדי לבטא את הזעקה שלו, הוא חייב לצאת מהרבעים הישרים שכולנו רגילים אליהם. כדי להגיע אל ביתנו, לסדוק את החומות, יש צורך בצעקה מכל הלב ששוברת את חוקי הפיזיקה או המוזיקה שאליהם התרגלנו.
מאז, כשאני יוצר, אני מנסה לקחת תמיד דבר או שניים משבירת התבנית, שאליה התכוון (בעיניי לפחות) בוצר. ללב שלי הוא הצליח לחדור, ואני בטוח שלעוד כל כך הרבה אנשים, שכאבו הבוקר את לכתו. יהי זכרו של המוזיקאי האדיר הזה ברוך.