קיץ 2019, למי שעדיין זוכר, היה קיץ חם ושיגרתי. השמיים היו פתוחים, וחיבורים בין אנשים היו עדיין רלוונטיים. בית הספר לקולנוע מעלה, יצא להרפתקה דוקומנטרית בשיתוף עם בית הספר לקולנוע בלודז' פולין שנחשב לאחד המובילים והוותיקים בעולם (בית ספרם של רומן פולנסקי, קשישטוף קישלובסקי, אנדז'יי ויידה ועוד). החברות בארגון CILECT, ארגון הגג של בתי הספר לקולנוע המובילים בעולם, הולידה שיתוף פעולה מעניין בין שני בתי הספר. את הפרויקט הוביל הבמאי והמנהל האקדמי של ביה"ס לקולנוע מעלה, עמרי לוי יחד עם מרצ'ין מלטנסקי, מקבילו בלודז'.
״זה לא סרט על שואה״, סרטו של חי אפיק
חמישה במאים ובמאיות פולנים הגיעו לעשרה ימים לירושלים כדי להכיר ולתעד אנשים, חוויות וסיפורים מקומיים. חמישה במאים ממעלה ארחו אותם ועזרו להם בתחקיר ובהפקת הסרטים. כך נולדו להם סרטים על האגן הקדוש לשלושת הדתות והקשר בין אמונה למסחר המתקיים בו, על נשים בירושלים מכל המגזרים, על מעיין אבן ספיר המקבץ אליו מבקרים, טובלים וטיפוסים מיוחדים וגם על סיפורו של זלמן, ניצול שואה שהולך ומאבד את ראייתו ומחליט לקעקע את סיפור חייו על כל גופו.
חודש לאחר מכן יצאו חמישה במאים, בוגרים צעירים של "מעלה" לעיר לודז' שבפולין, כדי לחוות ולתעד. המטרה היתה ליצור קולאז' של סיפורים מירושלים ומלודז', מנקודת מבטם של יוצרים צעירים המבקרים בחטף בערים החדשות להם.
הבמאים הישראלים ביקרו בבית הספר לקולנוע בלודז', שההיסטוריה המפוארת שלו ניבטת מקירותיו, אבל ההיכרות עם העיר היתה טעונה ומורכבת. התחושה העיקרית הייתה שהעיר חסרה משהו. כאילו רדופה על ידי רוחות רפאים. ואכן, היהודים שהיו שליש(!) מאוכלוסיית העיר עד 1940, נכלאו עם הפלישה הגרמנית לפולין בגטו שנחשב לאחד הצפופים והאיומים באירופה כולה. להבדיל מגטו ורשה, שנהרס כמעט כולו בהפצצות בעלות הברית ולאחר מכן שוחזר, גטו לודז' נשאר כמו שהוא וכמו קפא בזמן: הבניינים אותם בניינים, העזובה אותה עזובה, ורבים מתושבי העיר נמנעים מלהיכנס לאזור הישן של הגטו, אותו הם מכנים עד היום "האזור המקולל".
נוכחותם, או נכון יותר היעדרם של היהודים, שהיוו אבן נדבך מרכזית בחיי המסחר והתרבות של העיר ונעלמו כמעט בן לילה, מורגשת שם מאד עד היום. ישנה מסעדה שנקראת "אסתריקה" למרות שהיא מגישה בכלל אוכל פולני לא כשר. על קירות ברחבי העיר מופיעה פתאום כתובת בעברית. וקיים כמובן בית הקברות. זהו בית הקברות היהודי הגדול ביותר באירופה והוא עצום בגודלו.
הבמאים הישראלים הגיעו ללודז' לחפש סיפורים מעניינים לסרט תיעודי קצר שייצרו. לא היה נושא מוגדר או הנחיות. הכל היה פתוח. אבל העיר לודז' וההיסטוריה הטראומטית שהיא נושאת בחובה, כמו כפו את עצמם והובילו את הבמאים הישראלים, ליצירות המתכתבות עם העבר, הזיכרונות וההווה האפרורי.
כך מצא את עצמו הבמאי הלל ראטה, בוגר בית הספר, בבית הקברות היהודי הענק, מתעד צעיר יהודי פולני, שהפך את מציאת וגילוי המצבות היהודיות הנטושות, למשימת חייו והפך אותו לגיבור סרטו.
שירה מישר גילתה בעיר תופעה משונה: בית קברות לחיות. זהו בית קברות מטופח ויפהפה שנערכות בו לוויות טקסיות לחיות בית מסוגים שונים. פולנים שבורי לב מגיעים לקבור ולפקוד את קבריהם של החתולים והכלבים שלהם... הכל צבעוני נקי ומוקפד והאבסורד זועק לשמיים.
ליהי סבג, במאית העוסקת בקולנוע חברתי, מצאה בעיר מעון לנשים בסיכון והתחברה שם לפאולינה, אם חד הורית הנאבקת במוסדות, בחברה ואולי גם בעצמה כדי להמשיך לגדל את בנה בן הארבע לבדה.
הבמאי אריק קאופמן התלווה למדריך תיירים בעיר בסיור של קבוצת צעירים, שלא בדיוק מבינים מה יש לעשות או לראות בעיר האפרורית והעגומה. גם בסרט הזה המתח בין העבר להווה ובין ההיסטוריה ליומיום ניכרים בכל פריים.
חי אפיק, נסע לפולין בלב כבד. הקולגה הפולני שכנע אותו שיש אגם מקסים ליד העיר, והוא ימצא שם אנשים מעניינים והתרחשויות. כשהגיע למקום, הוא מצא שם מאגר מים, שיממון וברקע בתי זיקוק ועשן שחור המיתמר מהם. אחרי ימים ספורים של תסכול וניסיונות למצוא סיפורים או אנשים, חי ארז את המצלמה וחזר לארץ, לביתו שבתקוע. את חוויית התסכול של יוצר שחולם, מנסה ונכשל, הוא ביטא בסרט הקצר: זה לא סרט על השואה.
לצפייה בסרט המלא ״ירושלים-לודז', קצב של שתי ערים״: https://www.maale.co.il/