תרבות ותורה

א.
יש לחלק את היחס של אנשי התורה לתרבות הסובבת לשני תחומים. התחום האחד נוגע לידע, ההיכרות וההבנה. דומה שכל העוסק בתורה וכל הנוגע בחינוך לדרכיה מבין את החשיבות של הבנת המציאות התרבותית שבתוכה אנו חיים, פועלים ויוצרים. אלא שלימוד מזקיק תשומת לב, קביעות וראש עירני ופתוח. זאת, כדי לנתח וכדי להבין ביושר את דמותו של העולם ללא כחל ושרק. על כן, יש להערכתי חשיבות בתהליך של התבררות פנימית, בתוך קהל לומדי התורה ומוריה, ביחס לאותה הסכמה ונכונות בסיסית: להכיר, לדעת ולהבין את יסודות התרבות האנושית שבתוכה או בצידה אנו חיים.

התחום השני מעמיד את השאלה איך אנו חיים ומקיימים את חיי התורה שלנו ביחס לתרבות הסובבת: בתוך, מתוך אינטראקציה או ליד ובניגוד.

ב.
יש מקום לתקווה רבה מאופציית הגישור והחיבור. למשל המצב הפוסט מודרני שכל הרבה מדברים בו ודומני שכל כך מעט מיטיבים להבינו. דווקא כוח המשיכה העבותות הקושרות את האדם אל הסביבה שלו המגבילות את אופק המחשבה שלו המטילות צל של יחסיות מוגבלות ואף יאוש על הכל דווקא מצב זה מניח את התשתית לאפשרות שעולם הדת והאמונה עולם החתירה לאלוקים יהפכו להיות יותר מרלוונטיים, יהוו עולם של תקווה ואור. אבל לא תוכל תקווה זו להתפשט באופן הגס והאטום המוכרז מעל כל במה רמה המועמדים בסגנון של:' החילונים והערכים המוגבלים שלהם אצלם הכל יחסי ואילו אצלנו תורה משמים וערכים מוחלטים'. לא די שאין בנוסח זה כדי לשבות אלא את הלב של שולי השוליים, אלא שהוא מורה שהדובר אינו מבין כלל את עומק הטיעונים של הפוסטמודרניזם. הניסוח היותר מעודן החובק בהבנתו את הביקורת מציג את העולם הדתי - את עולם האמונה כחתירה בלתי פוסקת לגישור על פני מה שלא ניתן לגישור, כמייצג את חלומם של בני האדם הלא מתייאשים כמשקף את הרוח האנושית הגדולה השואפת אל מה שלכאורה לא ניתן לשאוף אליו. כמו התפיסה החסידית בזמנה אשר בקשה להציע מין קפיצה בלתי אפשרית מן הסופי והמוגבל אל האינסופי, כך יכולה הדת בעידן הזה לשרטט את הקווים הראשונים לקפיצה מן הסובייטיבי הסגור אל האובייקטיבי הנחפץ.
מובן שזה כלל הטעון פירוט, אך הוא דוגמא למה שעשוי לעלות מסוג של אינטראקציה בין העולמות. הדבר מצריך יכולת לדבר בשפה דתית שונה, שפה המעכלת לתוכה את הקולות התרבותיים המושמעים בעולם אבל לא נכנעת למצוי ודווקא עי"כ אולי מצליחה לומר אמירות בעלות משמעות לקהלים רחבים וכו'.
כך גם האמירה הרווחת בחוגים הפוסטמודרניים הגורסת כי: 'אין בדבר אלא מה שיש בו' כמו גם חוסר היכולת של האדם להתנתק ממסורתו המוליך למחשבה בדבר חוסר היכולת ללמוד באמת, דברים שהם מחוץ למעגל עולמו של האדם, מעמידים אתגר מופלא לחשיפת העצמיות בסגנונו של הרב קוק. ההתמודדות עם התרבות החדשה תוליד הבנה שהניסיון להתגבר על זווית המבט הצרה והארעית היא בחבירה או בקפיצה אל המבט המקיף - התביעה להתבונן מתוך מרחב של עיניים שונות ובמבט זה עצמו ליגוע בעיקר ובמהות. אילוץ מחודש זה מסוגל להעניק העצמה מחודשת למונח הישן של 'כלל ישראל'.

ג.
התורות החסידיות, ולאחריהן משנתו של הרב קוק, פתחו בפנינו את הצהר לאפשרות לחפש את האלוקי ואת אלוקים בכל.
אבל, גם לאחר השינון והעיון בתורה המדברת על: השער באלוקות המתגלה בעולם - כשער יחיד של האדם המוגבל אל האלוקות המוחלטת, דומני שעשינו מעט מאוד בתחום הזה. לפני שנים אמרה לי נערה צעירה שעמדה לצאת לטיול בסמינריון ובקשה להבין את ערכו בדרכו של הרב קוק. ולשונה היתה: אני יותר חשה את רגשי הקדש כשאני לומדת על הקדושה המתגלה בטבע מאשר במפגש הבלתי אמצעי אתו…
אמנם מאז עבר זמן רב. אבל דומני שמי שחולל שינוי בענין הוא לא מי שהיה אמור לעשות זאת. לא השכבה הרבנית - המנהיגות הרוחנית אלא דווקא הצעירים שלא חיכו שנלמד אותם את משנת הרב בשביל לדעת שאפשר להתחבר לאלוקים לא רק דרך האות הכתובה שחור על גבי לבן.
דומה שהאתגר הגדול העומד לפני העילית התורנית האינטלקטואלית היא להציע את הדרכים ואת השערים אל שער האלוהות המתגלה בעולם בכל גוי וממלכה.. בכשרונות כל שיח ברעיונות כל סופר בדמיונות כל משורר ובהגיונות כל חושב…
ולשם כך יש צורך להכיר ולדעת, להבין ולהרגיש, לשחות עם הזרם (ונגדו) של היצירתיות העצום שגודש את עולמנו התרבותי.

ד
כאמור אלו מחשבות ראשוניות. הן זקוקות לליבון והעמקה לפירוט וקישור לשורשים. אולם אם חפצי חיים אנו בתחום הרוחני-תרבותי אסור להתעלם ולהזניח את השיח שבין העולמות.