עשרה קבין של יופי ירדו לעולם.
תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו"
"שני משקולות של פז ירדו לעולם.
אחד ברומי ואחד בכל העולם כולו"
מכל הלימודים נראה כאילו יופי ואסתטיקה אינם הצד החזק של העם היהודי. הארמונות, האנדרטאות, הפסלים, התמונות, ואפילו הציורים והמחזות לא היו היצירות החזקות שלנו. אפילו במוזיקה אנו מפגרים אחרי כולם. איפה שיריו ונגינותיו של נעים זמירות ישראל, בני קרח, אסף הימן וחבריהם? מה קרה לנו?
איך זה שבתחום המדעים המדויקים הוציא העם היהודי מתוכו כמה וכמה גדולי עולם מקבלי פרס נובל ביחס הפוך לחלקנו באוכלוסיה. אבל בתחומים הללו לא עשינו כמעט ולא כלום. למה מי שרוצה ללמוד אדריכלות ושאר דברים הקשורים ביופי ובחן צריך לנדוד לשאוב ממקורות של עמים אחרים ולא ימצא כמעט ולא כלום במורשת עמנו?
בבניה יש סגנונות שונים. יש סגנון רומי ויווני וגותי וצרפתי וכו' כמעט שאין סגנון עברי. איפה "בצלאל בן אורי" ותלמידיו? למה הוא לא השאיר לנו מורשת כמו שהשאירו חבריו בתחום הרוח? האם זה מתחיל מ"לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל, ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ"? או שזה חלק מהגלות מהארץ וסטיה מחיים נורמלים של עם. אם זה מהטעם הראשון הרי שעל היהדות להמשיך בריחוק מתרבות היופי. ואם זה מהטעם האחרון עלינו לחזור לזה ובגדול.
דבר ידוע שהיהדות מעריכה יופי ושלמות פנימית יותר מיופי חיצוני אם "שקר החן והבל היופי" באופן מוחלט מפני מה מתארת התורה אם יופיה של רחל ואסתר ויוסף? למה בית המקדש נקרא "נויו של עולם"? האם באופן סתמי או לגריעותא? יש מקומות שהיופי משמש לטובה ולא תחליף לשלמות פנימית. אך אם יש לו לאדם חיי עשירים פנימיים, לשם מה לו חיצוניות?
ידוע אחד המאפיינים החזקים ביותר של העולם האלילי ואחריו של העולם הנוצרי היה בהיכלי פאר בארמונות הדר, ביופי מהמם, בריגוש עצום הגורמת להתעלות ביחד עם נגינה נפלאה. כשהנצרות נפרדה מהיהדות היא לא היתה מסוגלת לספק נבואה, רוח הקודש, דבקות, השראת שכינה ואפילו לא "שמחה של מצוה". היא היתה חייבת לתת לאדם ריגושים אחרים.
גם בבית המקדש היה יופי ונגינת פלא, אך הוא נחרב ברגע מאוד מסוים. ברגע שהוא הגיע לדרגה מסוימת של יופי גדול מאוד "מי שלא ראה בנין בית המקדש שבנה הורדוס - לא ראה בנין יפה מימיו". לבית זה לא היה תוכן "מערת פריצים היה הבית הזה" ולכן נהרס על ידי טיטוס כעבור 70 שנה בלבד!!
כבר הסביר ישעיהו הנביא את הבעיה בתקופת הבית הראשון. הוא צעק על התלות בפאר ובעוצמה של בית המקדש שפשוט העבירה את מוקד הכובד של החיים מהאדם אל הבנין. אם יש בנין כל כך טוב, הרי הכל בסדר. "באומרם: היכל ה' היכל ה'". וה' אומר לנביא: "היכל ה' המה". על זה הנביא צועק: עיזבו את הבנין הזה! ה' כבר מאס בו! יהרוס אותו! הסתכלו על עצמכם! אתם היכל ה'!.
זה מה שהיה בעבר. האם זה מחויב המציאות? האם תמיד כך יהיה? לקראת מה אנו הולכים?
תשובות לשאלות אלו ובמיוחד לאחרונות קשורות יותר לתחום הנבואה, אבל אם נראה את המהלך ההיסטורי ביחס לאומנות לאסתטיקה ליופי בכל תחום ובמיוחד בתחום שלנו. נוכל לצפות את העתיד. זה כוחה של "צפת" הצופה לעתיד, ולכן כאן גדלו חכמי הקבלה.
יופיה של הבריאה
בסיום הבריאה נאמר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"
אדם הראשון היה נראה טוב, כך נראה יציר כפיו של היוצר הגדול שיצר ב"צלם אלוקים". כשברא ה' את חוה הוא בנה אותה אחרי לקיחתה מהאדם הראשון. "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". ומסבירים חז"ל שהוא ייפה אותה ואפילו קלע את שערה שתהיה לו נאה, שיאהבה. לכן מברכים כל חתן בשבע ברכות "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". אהוב את אשתך כמו שאהב אדם הראשון את חוה. חז"ל תיארו את יופיה של חוה: (בבא בתרא דף נח עמוד א):
"הכל בפני שרה כקוף בפני אדם. שרה בפני חוה - כקוף בפני אדם".
העולם נברא מושלם. "טוב מאוד" אך מאז חטא אדם הראשון חלה התדרדרות. ההתדרדרות נבלמה בזמן מסוים ואז החל התיקון. מאז החטא הראשון ואחריו החטא בדור המבול ודור הפלגה נדמה האדם פחות ופחות לצלם אלוקים ויותר ויותר לקוף. (סנהדרין קט.). בימי אברהם ושרה החל תיקון העולם, זה מתבטא גם ביופין של האמהות. על שרה נאמר: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". ועל רבקה נאמר: "והנערה טובת מראה מאד". ועל רחל נאמר: "ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". גם שיר השירים משבח את יופיה של הרעיה הלו היא אשתו של מלך העתיד הנקרא בלשוננו מלך המשיח: "הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים: הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה". ועוד ועוד.
וכאן הבן שואל אם כך למה : "שקר החן והבל היופי"?
נפילה בין תוכנית לביצוע
בבסיס הדברים אין שום הבדל בין תוכן לכלי. אע"פ שהעיקר הוא התוכן - המטרה, אין הדרך מאבדת את ערכה, גם הכלי חשוב. ולכן "מצוה שבאה בעבירה" לא רק שאינה מכפרת על העבירה שבדרך, אלא אפילו מצוה אין כאן. כי אין שום מטרה מקדשת שום אמצעי פסול.
האמצעי למטרה נהיה מועט בחשיבותו רק אחרי ה"קלקול" שהיה בבריאת העולם, וכך מפרשים חכמינו את הפסוקים הכתובים בבריאת העולם (בראשית פרק א יא):
"ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, עץ פרי - עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ. ויהי כן: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלהים כי טוב".
חכמינו הסבו את תשומת ליבנו לעובדה שבצווי נאמר "עץ פרי - עושה פרי" ובביצוע נאמר "עץ עושה פרי" ומהו ההבדל?
"עץ פרי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא (הארץ) לא עשתה כן, אלא "ותוצא הארץ עץ עושה פרי", ולא העץ - פרי. לפיכך כשנתקלל אדם על עונו, נפקדה גם היא (הארץ) על עונה ונתקללה (קוץ ודרדר תצמיח וכו')". - רש"י שם.
העץ הוא האמצעי והפרי הוא המטרה. בתוכנית בריאת העולם היה לאמצעי טעם כמו למטרה. הזורעים לא זרעו בדמעה אלא ברינה כמו בשעת הקצירה. ורק בביצוע היתה "נפילה" שקשורה לנפילת האדם (שגם הוא לא פעל על פי התוכנית המקורית). ה"נפילה" היתה בכך שלפרי יש טעם טוב אך לאמצעי יש טעם של עץ.
סדר בנין אורות וכלים
הבדל נוסף יסודי יש בין בנין האורות לבנין הכלים. כלים נבנים מן הפרט אל הכלל. בנין בונים מחלקים רבים ושונים. בטון, ברזל, אבנים, טיח, חול, מלט, מרצפות, צנורות וכו' וכו'. שכל אחד מהם נבנה קודם בפני עצמו ואחר כך הורכבו כולם לבנין אחד. כך בונים דברים מן הפרט אל הכלל.
תוכניות נבנות מן הכלל את הפרט. קודם רואים את המטרה של הבנין. אולם, בית מגורים, מחסן או חנות וכד' ומתוך כך יורדים אל הפרטים. מהכלל אל הפרט.
תהליכים לוקחים זמן. ויש כאלו שרוצים לראות את התוצאה מיד. כשבונים בית - הזמן הוא לפעמים ארוך מידי ללקוח המחכה לבנין, אך הוא עדיין נסבל.
גם בנין העולם מורכב מתוכנית וביצוע. התוכניות הוכנו כבר בתחילה "תורה קדמה לעולם". התוצאה של המעשה היא בסוף ימי עולם, בימות המשיח. אחרי שכל הפרטים יהיו מושלמים ובנוים.
מי שמכיר את התהליך יודע שלבנין יש קצב שלו ולתוכניות יש קצב שלהן. כל תסבוכות החיים אינן ממלאות אותו יאוש. מי שאינו מכיר את קצב הדברים ודרכי בנינם עלול ליפול ליאוש. ומיאוש לא בונים כלום.
לפי זה למדנו שאדם עלה במחשבה קודם לכל בריה, ונברא אחרון לכל היצורים. "סוף מעשה במחשבה תחילה". אם האדם משייך את עצמו לפרטים בלבד – יתוש חשוב ממנו. ואם הוא משייך את עצמו למחשבה שבתחילה - חשוב הוא יותר ממלאכי השרת. הוא קודם להם כי הוא שייך למהלך של מלך המשיח שנברא קודם למלאכי השרת. על זה נאמר (בראשית רבה פרשה ח ):
"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" - זו רוחו של מלך המשיח. היך מה דאת אמר (כמו שאתה אומר - ישעיה יא) "ונחה עליו רוח ה'", אם זכה אדם - אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת!. ואם לאו - אומרים לו: זבוב קדמך! יתוש קדמך! שלשול זה קדמך!.
חן של שקר והבל של יופי
עם התפרדות החבילה בין אמצעי למטרה ובין תוכן לכלי לעיתים משמש היופי את השקר והחן את ההבל. ו"האמת מושלכת ארצה" ו"חכמת המסכן בזויה". במקרה כזה יכולה להיות התנגשות. היופי הופך להיות מטרה לעצמו ומשמש כתחליף לאמת. כי אם יש יופי ללא אמת, למה לי אמת? למה להתאמץ? אם אפשר להיות מושחת, אלה, וגנוב, ונאוף, והשבע לשקר ואחר כך להתאפר ולהיות יפים לשם מה על האדם להתאמץ להיות מוסרי?
במקרה זה היופי הופץ לרועץ. בעולם של שקר אולי עדיף להיות מכוער. מצב של שקר גדול היה בשעת חורבן בית המקדש. וכך מתארת הגמרא דו שיח שהיה באותה תקופה (במסכת תענית דף ז עמוד א):
"ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו: במים, וביין, ובחלב?. לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לרבי יהושע בן חנניה: אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער! - אמר לה: אביך רמי חמרא במני דפחרא. - אמרה ליה: אלא במאי נירמי? - אמר לה: אתון דחשביתו - רמו במאני דהבא וכספא. - אזלה ואמרה ליה לאבוה. רמייא לחמרא במני דהבא וכספא, ותקיף. אתו ואמרו ליה. אמר לה לברתיה: מאן אמר לך הכי? אמרה ליה: רבי יהושע בן חנניה. קריוהו, אמר ליה: אמאי אמרת לה הכי? - אמר ליה: כי היכי דאמרה לי - אמרי לה. - והא איכא שפירי דגמירי! אי הוו סנו - טפי הוו גמירי".
תרגום - כמו שאמרה בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: איך חכמה כל כך מפוארה שוכנת בכלי מכוער? איך חכם כמוך אינו יפה מבחינה גופנית? ענה לה רבי יהושע בשאלה: אביך שומר את היין בכלי חרס? ענתה לו: ואלה במה יניחם? אמר לה: אתה שאתם חשובים - שימו את היין בכלי זהב וכסף. הלכה ואמרה לאביה לשים את היין בכלי זהב וכסף ועשה כדבריה. כמובן שכל היין החמיץ. באווסיפרו לקיסר שיינו החמיץ. קרה לביתו ושאל: מי אמר לך לעשות כך? אמרה לו: רבי יהושע בן חנניה. קרא לו ושאל אותו הקיסר: למה אמרת לה כך? ענה לו רבי יהושע: כמו שאמרה לי כך אמרתי לה. שאל אותו כיצד אתה אומר כך והרי יש תלמידי חכמים שהם גם יפים מבחוץ ויודעים היטב תורה? ענה רבי יהושע: אם היו מכוערים היו יודעים יותר טוב תורה!.
מה קרה ליופי באותה תקופה?
האסון שקרה עם היופי בתקופת החורבן - הוא סמל לאסונו של עם ישראל. הגמרא מספרת על רבי ישמעאל בן אלישע. שהיה אחד מעשרה חכמי ישראל הגדולים. עשרה הרוגי מלכות שנהרגו על ידי השלטון הרומאי כדי לשבור את רוחו של עם ישראל. הוא היה ידוע כבעל כוחות רוחנים מיוחדים שמתקשר עם מלאכי מעלה ועולמות עליונים. הוא היה כהן גדול ויופיו היה לשם דבר בכל מקום. הבעיה שלו היתה שהוא נולד בזמן קשה לישראל בזמן החורבן ויופיו נשדד ונלקח ממנו ומעם ישראל. וכך מתארת הגמרא את המאורע בתיאור ציורי שמסמל את העובדה הזו ושכנראה גם היה במציאות.
הגמרא מספרת על סופו המזעזע של רבי ישמעאל שהוציאו להריגה וראתה אותו בת הקיסר וחמדה את יופיו. לא הסכים הקיסר להשאירו בחיים, ואז ביקשה הבת של הקיסר להשאיר לה את עור פניו היפים של רבי ישמעאל למשמרת. הגמרא מספרת שהפשיטו את עור קרקפתו של רבי ישמעאל מעליו בעודו חי לפני שהוציאוהו להריגה. הם שימרו את עורו פניו היפה בבית גנזיהם לפי חשקה של בת הקיסר וכך אומר רש"י (עבודה זרה דף יא עמוד ב)
"רבי ישמעאל - כהן גדול ומהרוגי מלכות היה, ומתוך יפיו נכנס בלב בת קיסר והפשיט עור פניו, וחנטה באפרסמון שתהא מקויימת ולא ישתנה ועדיין מונח בגינזי רומי".
ומה עשו עם עור פניו היפות של רבי ישמעאל?
בגמרא (ע"ז יא:) מובא סיפור יותר מדהים על אחת החגיגות שהיו נהוגות ברומא אחר החורבן:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: עוד אחרת יש [להם] ברומי, אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר, ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון, ומניחין לו בראשו קרקיפלו של רבי ישמעאל, ותלו ליה בצואריה מתקל מאתים זוזא דפיזא, ומחפין את השווקים באינך, ומכריזין לפניו: סך קירי פלסתר, אחוה דמרנא זייפנא, דחמי חמי ודלא חמי לא חמי, מאי אהני לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה, ומסיימין בה הכי: ווי לדין כד יקום דין. אמר רב אשי: הכשילן פיהם לרשעים, אי אמרו זייפנא אחוה דמרנא - כדקאמרי, השתא דאמרי דמרנא זייפנא, מרנא גופיה זייפנא הוא"
תרגום - עוד חג אחר יש הם ברומא אחת לשבעים שנה מביאים אדם בריא ומרכיבים אותו על אדם חיגר (רמז לכך שעשו רוכב על יעקב. שהיה יעקב צולע על ירכו במאבק ליד מעבר יבק) ומלבישים את האדם העליון בבגדי אדם הראשון (שהיו בגדים יפים מאוד שיצרם הקב"ה והיו בידי עשו) ומניחים בראשו של האדם העליון את עור פניו המשומר של רבי ישמעאל (שגם הוא היה יפה מאוד) ותולים בצאוורו קישוטים מזהב במשקל מאתים זוז. ומקשטים גם את שוקיו ומכריזים לפניו כך: "חשבון הקץ של גאולת ישראל - כזב". (שהרי יעקב הבטיח גאולה באחרית הימים, ולא באה) אחיו של אדונינו - הוא זייפן (יעקב אח של עשו הוא זייפן שהרי התחפש לעשו כדי לקחת את הברכות). מי שרואה - רואה! ומי שלא רואה - לא רואה! מה הועילה לרמאי הרמאות שלו? ומה הועילה לזיפן הזייפנות שלו? הרי כולם רואים שהטוב שבעולם נמצא אצל תלמידי עשו. הזיוף של יעב לקחת את הברכות מעשו - לא הועיל לבניו של יעקב. "אוי לבני יעקב - אם נקום עליהם!".
מי הזייפן האמיתי?
הגמרא משלימה ואומרת שכוונת החוגגים ברומא שיעקב - זייפן. אך הם במשמעות דבריהם יש גם שעשו זייפן. וזו המשמעות האמיתית כיון שיופי הזה בא להם בגניבה. שגנבו את יופי של רבי ישמעאל וגנבו את בגדי אדם הראשון. ואת יופיה של ירושלים. אך היופי האמיתי הוא של ירושלים ועתיד לחזור אליה.
איך עוברים את הגלות בשלום?
יפה עניות לישראל!
רבי יהושע שהיה "תורה מפוארת בכלי מכוער" שרד בתקופה הקשה ההיא. גם בגלל מראהו. עבודתו (פחמי) ומצבו (עני ביותר) היו מתאימים. הוא התאים לתקופת החורבן.
רבי ישמעאל בן אלישע התאים למצבים טובים יותר של ישראל, למצב של שלמות, למצב של הרמוניה שהיא היופי, לא למצב של שריפה וחורבן. רבי ישמעאל היפה - לא הצליח לעבור את תקופת החורבן בשלום.
הוה קבל וקיים! (תרגום - היה אדם עניו ושפל - ותחיה) שהרי בית אפל - אין רואים בו נגעים.
יופי גנוב
בחורבן הבית הראשון והבית השני לא נחרבו רק העצים ואבנים של ירושלים, גם יופים המיוחד של בני ירושלים נחשב לנבלי חרש (איכה פרק ד)
" בני ציון היקרים המסלאים בפז - איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר".
ועל קינה זאת של ירמיה מסבירה הגמרא (גיטין נח.) את הסיפור המדהים הבא:
"בני ציון היקרים המסולאים בפז - מאי מסולאים בפז? אילימא דהוו מחפי בפיזא, והאמרי דבי רבי שילא: תרתי מתקלי איסתירי פיזא נחות בעלמא, חדא ברומי וחדא בכולי עלמא! אלא שהיו מגנין את הפז ביופיין. מעיקרא, חשיבי דרומאי הוו נקטי בליונא דגושפנקא ומשמשי ערסייהו, מכאן ואילך מייתו בני ישראל ואסרי בכרעי דפורייהו ומשמשי. אמר ליה חד לחבריה: הא היכא כתיבא? אמר ליה: (דברים כ"ח) גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת".
תרגום = מה פירוש "מסולאים בפז"? אי אפשר לנגיד ששבחם של בני ירושלים הוא שהיו מקושטין בתכשיטי פז. כיון שאמר רבי שילא "שני משקולות של חצי פז ירדו לעולם - אחד ברומי ואחד בכל העולם כולו". הפז הוא שבחה של רומי ולא של ירושלים? אלא פירוש "מסולאין בפז" הוא שמביישים את הפז ביופים. שלפני כיבוש ירושלים היו נוהגים חשובי הרומאים לתלות בחדרי השינה תמונות זהב ממטבעות וחותמות כדי שילדיהם יהיו יפים כמו אותם צורות. אחרי שנלקחו בני ציון בשבי היו הרומאים לוקחים מבני ירושלים קושרים אותם בתור קישוט ליד רגלי המטה כדי שילדיהם יהיו יפים כמותם. וזו בושה ל,,,זהב שירד מגדולתו.
גלות השכינה
מעשים שונים המסמלים את שביית יופיה של ירושלים מסופרים בגמרא:
"אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד, זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה, אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות. הכניסום לחדר, זה ישב בקרן זוית זה וזו ישבה בקרן זוית זה, זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן. ועליהן קונן ירמיה: (איכה א') "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים".
"אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה, צפנת - שהכל צופין ביופיה, בת פניאל - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: הראני את יופיה, אמר לו: ריקא! אם אתה רוצה ליקח קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו, אמר לו: אף על פי כן. הפשיטה ששת חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר, אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס? ועליה קונן ירמיה: (ירמיהו ו') "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאום יבא השודד עלינו", "עליך" - לא נאמר אלא "עלינו". כביכול, עלי ועליך בא שודד" (גם עלי, אומר ה', בא השודד).
זוהי גלות השכינה.
מהלך התיקון
שלמות אמיתית היא יופי פנימי וחיצוני כמו שהיה בעת הבריאה. גם אנו צריכים לשאוף גם בענין זה להיות כמו הבורא שהרי נאמר בתורה "והלכת בדרכיו":
"אבא שאול אומר הוי דומה לו: מה הוא רחום וחנון - אף אתה רחום וחנון".
מה עשה ה' בבריאת העולם?
בסיום הבריאה נאמר (בראשית פרק ב)
"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם: ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות":
ברא לעשות. כי תפקיד האדם להשלים את הבריאה. לבנית המשכן נלקח בצלאל והתכונות שהיו לו ושניתנו לו לשם ביצוע הפרויקט היו תכונות שמתאימות לתכונות שהיו ביצירת העולם. כמובן בכמות שונה אבל במגוון שווה. כך מתארים הפסוקים בשמות פרק לא:
"וידבר ה' אל משה לאמר: ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה: ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה: לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת: ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכה: ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתך:
גם על בריאת העולם נאמר במשלי פרק ג: "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה: בדעתו תהומות נבקעו"
וכך מתאר המדרש בשמות רבה פרשה מח:
"בג' דברים הללו נברא העולם שנאמר (משלי ג) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו", ובג' דברים הללו נעשה המשכן שנאמר "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת", ובג' דברים הללו נבנה בית המקדש שנא' "בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי וגו' וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת", וכן כשיעמוד הקב"ה לבנותו לעתיד לבא בג' דברים הללו נבנה שנאמר: "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, וכתיב "ובדעת חדרים ימלאו".
בית המקדש שהוא השלמת הבריאה על ידי האדם - הוא היופי של העולם!!
מעשה אדם השלמת הבריאה
ובגמרא (שבת י.)
"תנא להו רב חייא בר רב מדפתי: (שמות יח) "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב, וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כלו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".
וכן בילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז טז
"אמר רב המנונא המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".
וכן בתלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב:
"תנו רבנן, שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני".
ועוד ועוד. וזהו כי בצלם אלוקים עשה את האדם. היותו יכול לבנות ליצור לתקן לעשות. להיות שותף עם ה', שותף קטן אמנם, אבל לזה נברא העולם "לעשות". "ברא אלוקים לעשות".
מעשה אדם נאה, או מעשה אלהים?
ובמדרש (תנחומא תזריע סימן ה): "מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם?
אמר לו: של בשר ודם נאים.
אמר לו: טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?
אמר לו: רבי עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם.
אמר לו: למה אתם מולין?
אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם? אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השבלים?
אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו?
אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו יוצא עמו? והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם. ולכך אמר דוד (תהלים יח) "כל אמרת ה' צרופה".
לצרף את הבריות זה גם לזכך אותם ובעיקר לחבר אותם אל ה'. ומעשים אלו הם מעשי האדם, והם המעשים הנאים. ובית המקדש הוא תמצית המעשים של האם. "מקדש ה' כוננו ידיך" וכמובן בני האדם בונים אותו.
בית המקדש - נויו של עולם
הגמרא אומרת ש"גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשי הקב"ה" כיון שבמעשי ה' נאמרה יד אחת "אך ידי עשתה ארץ" ואילו במעשי צדיקים נאמרו שתי ידים - "מקדש ה' כוננו ידיך". מקדש נקרא "מעשי צדיקים" כי הם בונים אותו, אך נקרא על שתי ידיו של ה'. "כוננו ידיך". בית המקדש הוא "נויו של עולם" . נעשה גם על ידי בשר ודם ונעשה באמת על ידי הקב"ה. הוא משלים כוונת ה'. במקדש נעשה אדם שותף עם הקב"ה יותר מכל דבר. ולכן איו יותר יפה ממנו.
שיתוף זה שבבית המקדש אינו רק עם הבורא, אלא גם עם כל המציאות. בית המקדש הוא המקום שעליו הושתת העולם "אבן השתיה". הוא המקום שאליו כל פיות פונים "תל-פיות". הוא המקום שעיני כל אומות העולם נשואות אליו כבר היום ובמיוחד לעתיד לבא "ונהרו אליו כל הגוים"
צימצום והתרחבות
נח ממשיך העולם מברך את בניו שהם יסוד האנושות עד ימינו ומספר דרך כך את תוכנית ימי עולם: העולם מתחלק בין יפת (אירופה) שם (אסיה) וכנען (אפריקה).
"יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם יפת ויהי כנען עבד למו"
יפת הוא ענין היופי והוא גם ענין של הרחבה. ("יפתי" מתורגם ל"ירחיב" - רש"י שם) "וישכון באהלי שם" - ישרה שכינתו בישראל "ויהי כנען עבד למו" זו הקללה שקילל נח את בני חם שנסתיימה בדרך כלל לפני כמאה ועשרים שנה בעת שביטלו את העבדות של הכושים בני חם באמריקה הדמוקרטית.
פסוק זה אומר ברובד הראשון כי טיפוח היופי נמסר לבני יפת, ליוונים, לרומאים, לאיטלקים ולבני אירופה ממשיכי דרכם. השמים בני "שם" בונים "אהל" להשראת שכינה אפילו לא "בית". ובאמת מוקד החיים של עם ישראל בהווצרו היה באהל = "אהל מועד" במדבר ארבעים שנה. ועוד ארבע מאות ארבעים שניה בתוך ארץ ישראל בלי בית מקדש. רק אחר כך נבנה בית המקדש הראשון על יד יהודי הגר בין נכרים ,,,, בעזרתם של נכרים (מלכים א פרק ז):
"וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר: בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחשת וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת לעשות כל מלאכה בנחשת ויבוא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו"
גם הבית השני נבנה בעזרתם של נכרים אחרים וכך מביא המדרש בראשית רבה פרשה לו
אמר ריש לקיש אף מיפת עמדו באהלי שם ויאמר ברוך ה' אלהי שם, ויהי כנען, יפת אלהים ליפת זה כורש שהוא גוזר שיבנה בית המקדש:
בנין זה נהרס פעמים כשבני ישראל נתלו ב"בנין" "באומרם 'היכל ה' היכל ה'" והנביא צועק וזועק שהם טועים כי לא הבנין יציל אותם אלה הם עצמם יכולים להציל את עצמם כי "היכל ה' המה". הם 'היכל ה'' ולא הבנין.
כשנחרב "הבנין" מבחינה רוחנית, באו נבוכדנצאר וטיטוס ושרפו את העצים והאבנים והתגאו בליבם יצאה בת קול מהשמים ואמרה לכל אחד מהם:
"קמח טחון טחנת!".
למה בנין בית המקדש בהידור?
גם על בית המקדש נאמר בגמרא במסכת זבחים דף נד עמוד ב:
"דרש רבא, מאי דכתיב: )שמואל א יט(וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם - בית המקדש.
האם משמעות הענין שאין ערך לבנין? אם כן למה נבנה בית המקדש ביופי והידור כל כך גדולים "לכבוד ולתפארת"? ו"כל מי שלא ראה בנין בית המקדש לא ראה בנין יפה מימיו"? הרי היופי הוא תפקידם של בני יפת בעולם?
התשובה היא שתפקידם של בני ישראל הוא בהשראת השכינה בעולם. זוהי הנקודה הפנימית. תפקידם של בני יפת הוא להדגיש את יופיו של העולם. אבל יש גם הפריה הדדית וכך מביא המדרש בראשית רבה פרשה לו:
אמר ריש לקיש אף מיפת עמדו באהלי שם ויאמר ברוך ה' אלהי שם, ויהי כנען, יפת אלהים ליפת זה כורש שהוא גוזר שיבנה בית המקדש אעפ"כ וישכן באהלי שם אין שכינה שורה אלא באהלי שם, בר קפרא אמר יהיו דברי תורה נאמרים בלשונו של יפת בתוך אהלי שם
לעובדה הזאת יש מחיר. ברש"י בראשית פרק ט
ומדרש חכמים אף על פי שיפת אלהים ליפת, שבנה כורש שהיה מבני יפת בית שני, לא שרתה בו שכינה. והיכן שרתה, במקדש ראשון שבנה שלמה שהיה מבני שם:
השילוב העתידי יהיה בשילוב כל הכוחות בצורה נכונה. בתחילת בנינו של עולם כל אחד בנה את עצמו לפי יחודו. אחר כך מתחברים כל האומות, לומדים אחד מהשני, ובלבד שלא יבלעו איש את רעהו. ובסוף "כי ביתי יקרא בית תפילה לכל העמים".
שיר השירים - שיר העתיד
שיר השירים הוא "שיר העתיד" והוא הולך על תיאור המעלות דרך היופי.
כל קשר בין בעל לאשה הוא על שם העתיד. כשבעל נושא לו אשה הוא חושב להקים בית, לראות ילדים, בית נאמן, הרבה אמונה, עתיד. הוא אינו יודע מה יהיה בעתיד אבל מאז שפסקה נבואה יכול אדם לשער את העתיד רק על פי מראה עיניו ותחושת ליבו.
היופי שליבו של אדם מושך אותו - מגלה לו את העתיד. לא לחינם נקרא הנביא "חוזה" - כוח הראיה.
ירושלים היא עיר הכיסופים של ישראל. עיר המלכות - מלכות בית דוד. עיר העתיד. "מקדש מלך - עיר מלוכה" עליה נאמר:
"עשרה קבין של יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו"
היופי הפנימי הזה מגלה לנו כי ירושלים היא היא עיר העתיד. שתבנה במהרה בימינו. אמן.