שבוע הספר הגיע וחג להוצאות הספרים והמו"לים יוצאים מגדרם על מנת להפוך את שבוע הספר העברי לקרנבל: ירידים בערים; מוספי תרבות; תוכניות רדיו - כולם משכנעים אותנו שספר איננו עוד 'מצרך', אלא סמן לתרבות גבוהה, וחובה על כל בית ישראלי למלא את מדפיו בספרים. במקור, הרעיון של שבוע הספר הוא באמת נפלא (למרות שבבסיסו הינו כמובן מסחרי גרידא). אבל חשוב להעיר כמה הערות:
ראשית, לא כל אוסף דפים הנתונים בכריכה הופך אוטומאטית ל'ספר' במובן החיובי של המילה. הסיבה עבורה אימותינו (בעיקר הפולניות שבהן) צעקו עלינו בנעורינו: 'תפסיקו לראות טלביזיה ותתחילו לקרוא ספרים' הייתה - שבניגוד למדיה החזותית שהיא פסיבית במהותה, והאדם סופג ממנה תכנים באמצעות דמיון ורגש לא מבוקרים - הספר אמור לגרות חשיבה. ייחודה של המילה הכתובה הוא, שהאדם אמור באופן אקטיבי להשתמש בשכלו ולהפוך אותה לתמונה תוך כדי הפעלת חוש ביקורת.
באמצעות הספר אמור האדם לא להסתפק במימד החיצוני של המציאות אלא להעמיק פנימה: למחשבות, לרגשות, ומעל הכל - ספר טוב אמור להביא לנגיעה במימד הערכי. להפוך את האדם לטוב יותר. עולה מכאן שספרים המגרים את הצדדים הנמוכים באישיותו של האדם; ספרים שטחיים; ספרים המתארים עולמות של דמיון פרוע, אפל וסוטה - כולם בגדר של מה שמכונה 'ספרות זולה'. משפט כדוגמת: 'העיקר שהילד יקרא' - איננו משפט נכון.
מי שרוכש ספרים של ג'ון גרישם או של נעמי רגן - עדיף כבר שיצפה ב'אח הגדול' ולכל הפחות לא ישלה עצמו שהוא בן תרבות. ספר טוב הוא ספר עמוק, רגיש וערכי; וכל מי שמכיר את שוק הספר העברי היום, יודע שספרים כאלה מתמעטים והולכים.
שנית, בשנים האחרונות 'גילו' הוצאות הספרים את הציבור הדתי כציבור האחרון במדינה שעדיין רוחש כבוד למילה הכתובה (או במילים אחרות: הציבור האחרון שעדיין קונה ספרים); ובהתאם לזאת ישנו גל של 'ספרי יהדות' המציף את השוק. יש בוודאי ברכה בטרנד הנוכחי אולם גם כאן יש ליזהר: לא כל ספרון 'עצות קטנות לחיים מאושרים', המלווה בקמצוץ של ר' נחמן והרב קוק, הופך אוטומאטית לחלק מ'ארון הספרים היהודי'. גם כאשר קונים 'ספרי יהדות' כדאי לשים לב לדוגמא האם המחבר הוא אכן בר הכי לכתוב ספר לרבים, או דמות אנונימית ללא סמכות תורנית מאחוריו (נתון שבעבר נמדד באמצעות 'הסכמות' שהיו חובה לכל ספר תורני); האם הספר נושא בחובו עומק יהודי או שהינו בליל רעיונות רוחניים עמומים השאובים מתורות המזרח והניו-אייג'? בעלי חוש ביקורת מחודד יותר, יוכלו אף להבחין מהי האג'נדה הפוליטית/אידיאולוגית הסמויה של המוציא לאור; אג'נדה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם העטיפה המבריקה והרכה, תרתי משמע, המוצגת כלפי חוץ.
לסיום, הייתי ממליץ לכל אדם לשקול היטב בטרם ישקיע את מיטב כספו בקניית ספרים. מעבר לעובדה, שקיים פער אדיר, לעיתים של חמישים אחוז ויותר, בין עלות הספר במקור לבין המחיר בו הוא נמכר (פער המפרנס מתווכים מפוקפקים למיניהם), יש מקום להעמדת סדר עדיפויות: ביחס לספרי-סיפורת (פרוזה) אותם קורא אדם, על פי רוב, לא יותר מפעם אחת - מדוע לא להשאיל אותם בספריה ולחסוך עלויות כספיות? גם בנוגע לספרי-עיון כדאי להפעיל שיקול דעת: למעט מספר ספרי-יסוד שאין בית יהודי ותרבותי שלם בלעדיהם, רוב ספרי-העיון רק צוברים אבק על המדפים.
אני למשל, לא קונה יותר מאשר שניים-שלשה ספרים בשנה; רק ספרים אותם אני עומד ללמוד בתקופה הקרובה באופן שיטתי. זהו אינו רק חיסכון כספי אלא העמדה נכונה של סדר עדיפות נפשי וערכי. דברי החכמה של שלמה המלך: "ויתר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת יב, יב) רלוונטיים בימינו יותר מתמיד; הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ספרים בעידן הפוסט מודרני הופכת לעיתים לרועץ, ואנו מוצפים בים אינסופי של מלל מיותר ומסיח דעת. מיקוד הקנייה בספרים ראויים מאפשר התעמקות במה שאכן ראוי להתעמק בו.
הכותב הינו ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות. המאמר המלא יתפרסם בשבוע הבא בעיתון "בשבע".