כשהרב פרומן מסתכל למוות בעיניים ומוחא לו כפיים בהתלהבות

כשהרב מנחם פרומן פוגש את אנסמבל ´כעת´ ואת ארז לב-ארי, יוצא מפגש שממנו מגיח רבי נחמן מברסלב, קפקא, מחול – חיים ומוות

חדשות כיפה נדב רט 08/08/12 13:33 כ באב התשעב

כשהרב פרומן מסתכל למוות בעיניים ומוחא לו כפיים בהתלהבות

"מה שמפחיד זה לא מוות, מפחיד יותר לא לחיות"
(ארז לב ארי, פרימיטיבים)

כשרואים את הרב פרומן מקבל המשפט הזה ששמענו אמש מארז לב-ארי משמעויות חדשות ועמוקות.

הרב, חולה במחלה קשה ומתמודד איתה באומץ: הוא מתעמת עימה כמעט בכל טקסט שהוא מקריא, בכל אמירה שלו ובכל פעם שהוא נעמד על רגליו - אך נראה שמהמוות הוא לא מפחד כלל. במקום להתמלא בפחד משתק התמלא הרב פרומן בכוחות חיים מופלאים לעשות את כל מה שהוא מאמין בו, ויש דברים רבים כאלה.

אמש (ג') הוא הנחה, כשהוא לבוש בבגדי לבן ועומד באולם סוזן-דלל בת"א בפני קהל חצי-דתי חצי-חילוני, ערב מיוחד שכלל מופע מחול של אנסמבל 'כעת', קבוצה צעירה של אומני מחול דתיים שמבצעים קטעי מחול "יהודיים", שאירחה לערב חד-פעמי גם את ארז לב-ארי. כשבאנו תהינו מה יהיו פירותיו של האיחוד המפתיע הזה בין מחול, שירה והרב פרומן, וכשיצאנו הרגשנו שהכול התחבר יפה יחדיו.

את הערב פתח הרב פרומן, לבוש בלבן, בביאור תורתו של רבי נחמן "על-ידי ריקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים". הוא הסביר שבערב זה האומנים ירקדו, אנחנו נמחא כפיים - והדינים יומתקו מאיליהם. הנוכחות הקיומית של מחלתו מבליטה את היכולות האמוניות הווירטואוזיות של הרב פרומן. הוא מסתכל למוות בפנים, מוציא לו לשון, ומוחא כפיים כדי להמשיך לחיות תוך כדי עשייה רוחנית ייחודית. עם סיום דבריו הקצרים כבים האורות, והרב פרומן נעמד בקדמת הבמה, כאשר אט-אט נכנסים חברי האנסמבל. לרגע נדמה כאילו הרב עומד לפצוח איתם במחול, אך הוא מסתפק בעמידה דמומה ועוצמתית.

קטעי המחול של האנסמבל מלאי עוצמה. לטירון מחול שכמותי המחשבות העיקריות שהסתובבו בראש היו האם עליי לנסות ולגלות את פישרה של כל תנועה ותנועה או לרוקן את הראש ממחשבות ופשוט לנסות להתמכר לעוצמת הריקוד. בקטע הראשון, הקרוי 'ועד הבית', ומדמה טיש חסידי ניסיתי לאמץ את הגישה החופשית יותר שמנסה ליהנות רק מהעוצמה הכללית ללא ניסיון להבין כל פרט ופרט. לפני הקטע השני כבר קיבלנו הקדמה והתלבטותי נפתרה.

בהקדמה לחלק השני הסביר הרב פרומן בשם חברי האנסמבל שהקטע מבוסס על סיפורו של פרנץ קפקא "בבית הכנסת שלנו". סיפורו של קפקא פותח במילים "בבית הכנסת שלנו שוכנת חיה שגודלה בערך כגודל נמייה". ומסתיים בפסקה הבאה: "לפני שנים רבות, כך מספרים, כאילו ניסו באמת לגרש את החיה... בזמנו נחקרה מזווית ראות הלכתית השאלה אם יש להתיר כניסתה של חיה כזאת לבית האל. רבנים שונים ויידועי שם חיוו דעתם בעניין. הדעות נמצאו חלוקות. הרוב היה בעד גירוש וחניכה מחדש של בית האלוהים; אלא שקל היה לפסוק הלכות מרחוק. במציאות לא היה אפשר לגרש את החיה".

לפחות עבורי, הצפייה במחול לאחר ההסבר הייתה עמוקה ומשמעותית יותר. אולי זה תסמין דוסי של צופה מתחיל ואולי כך זה אמור להיות. באמת שאיני יודע. אך קטע המחול המתאר בווירטואוזיות מרשימה את השפעתה של החיה על חבורת המתפללים, את תהליך השינוי שעוברת הקבוצה וגם הסיום שניתן לקטע נתן לי הרבה חומר רוחני למחשבה, בפרט כשהוא הוגש בתוך המעטפת הכוללת של האירוע.

ארז לב ארי השלים את הערב בצורה מעוררת השראה. שיריו מבטאים היטב את המתח הסמוי שבין קודש לחול ובין גוף לנשמה והתאימו מאד לאווירת הגוף-נפש שהציג המחול, ואווירת ה'בין שמים לארץ' שזועקת מדמותו של הרב פרומן.

הרב פרומן, כמו אנסמבל 'כעת', נוטף חיים ומאתגר את כל מי שעומד מולו. מבחינות רבות הוא אכן מזכיר את אותה "חיה" שנמצאת בבית הכנסת. מפחידה אנשים מסויימים, מרתיעה אותם, מאתגרת אותם - אבל בסופו של דבר מחוללת תהפוכות נפשיות ותהליכי עומק שלא ניתן לעצור. הרב פרומן הוא דמות תורנית ארצישראלית אמיצה שמשתדלת ככל יכולתה לבטא ולחיות עולם הרמוני המאחד שמים וארץ, בלי ויתור על מסרים מורכבים. אני שמח שזכיתי להיפגש עם הקול הזה.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן