המוזיקה נמצאת במרכז ההויה התרבותית בכל תרבויות העולם. האדם חש את השפעתה האצילה על עולמו הרגשי, ואת יכולתה הנעלה לבטא את תחושותיו הנשגבות. גם הפילוסופים הקדמונים התייחסו אליה ביראת כבוד וכללו אותה בין "שבע החכמות" החשובות. בכל הדורות ניסה האדם לעמוד על שרשיה של התופעה המוזיקאלית וסוד השפעתה.
הטבע האנושי משתוקק להבין את העולם בשכלו ולחוות חוויות רגשיות שישפיעו על נפשו. לצליל ולמוזיקה יש כח השפעה על הנפש ויכולת להטות אותה מקצה לקצה, החויה המוזיקאלית יוצרת באדם תחושה של רוממות רוח שגב והוד. בעולמו הרוחני של האדם, יש למוזיקה תפקיד נוסף, היא משמשת כלי אומנותי לביטוי הלכי רוחו מאווייו ותחושותיו אל מול הנשגב שבהויה. לאדם צורך נפשי פנימי לביטוי, אולם הכלים המילוליים שעומדים לרשותו מוגבלים. האמנות, ככלל משתמשת בסמלים מופשטים כדי לבטא את מה שמעבר ליכולת הביטוי, ומעבר למוחש. בתחום זה למוזיקה יתרון על שאר סוגי האומנות, משום שהיא כלי ביטוי מופשט המשתמש בצלילים הרמוניות ומקצבים, ללא כל "צורה" מוחשית.
האם יש ליהדות גישה יחודית למוזיקה? היהדות היא אמונה מונותיאיסטית שמאמינה בעולם אלקי מופשט ובמציאות אלקית שאין לה גוף ולא ישיגוה משיגי הגוף. לעומתה האלילות השתמשה בהגשמה ממחישה. התורה הדגישה בעשרת הדיברות את ההתנגדות להגשמת מימדים רוחניים באמצעות סמל ותמונה מוחשיים (שמות כ ג):"לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת וגו'". המפגש בין האדם לאלקיו הוא עמידה אל מול הנשגב והבלתי מוחש, (דברים ד יב) "וידבר ד' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". היהדות טיפחה את ההשתוקקות לדבקות רוחנית בקב"ה לעבודת ד' אל מול הבלתי נתפס, לתחושת הנוכחות המתמדת לנוכח האלקות הטרנסצנדנטית. המוזיקה היא הכלי המתאים ביותר לבטא זאת.
במקורותינו התייחסות נרחבת להשראה הרוחנית שנובעת מנגינה ושירה. הנגינה שימשה כהכנה לנבואה: (מלכים ב ג' ט"ו) "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ד'". משום שהנגינה מעוררת את השמחה (מצודת דוד שמואל א' י' ה'): "בכדי לשמחם להשרות הנבואה עליהם כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכן נאמר באלישע והיה כנגן וגו'". וכן בחז"ל (שבת ל ע"ב): "ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עושה - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג): ".. והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".
בתוספות (סוכה נ' ע"ב) מבואר שהשמחה והנגינה של שמחת בית השואבה במקדש הביאה לרוח הקודש: "חד תני שואבה - בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' ומייתי עובדא דיונה בן אמיתי שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה". (וע"ע ר"א בן הרמב"ם "המספיק לעובדי ד'" שדן בהתעלות הרוח הנובעת מן הנגינה)
שירת הלוויים מוזכרת בספר הכוזרי כמדד להתייחסות של היהדות לשירה בכלל ולשירת הקודש בפרט (כוזרי ב' ס"ג):
. ..אשר לחכמת הנגינה ציר לך אומה המחשיבה את הנגונים ומטילה את זמרתם על החשובים באנשיה הם בני לוי העוסקים בנגינה כבמלאכת הקדש בבית הקדוש במועדים המקדשים. ואנשים אלה חפשיים מעול הפרנסה, בהיותם נהנים מן המעשרות, ואין להם עסק כי אם בנגינה. והאמנות הזאת החשובה מצד עצמה אצל כל בני אדם בכלל, נכבדת אז ביחוד בעיני כל בני האומה אצילת היחש וזכת התכונה, ובראש העוסקים בה דוד ושמואל. מה דעתך אפוא האם היו יודעים את הנגינה ידיעה יסודית אם אין?!
אמר הכוזרי: אין ספק כי במקום הקדוש ההוא הגיעה האמנות הזאת לשלמות ולשכלול ושם עוררה את הנפשות כאשר יאמר עליה כי היא מעתיקה את הנפש ממדה אל הפכה אולם אין לדמות מדת חשיבותה היום למדרגתה אז כי פחת ערכה ואין עוסקים בה כיום כי אם משרתים וקלי דעת אכן ירד ירדה החבר על אף אצילותה כאשר ירדתם אתם חרף אצילותכם".
שירת הלוויים במקדש לא נועדה להיות "מוזיקת רקע" אלא חלק אינטגרלי מעבודת הקודש והשראת השכינה. המוזיקה לא היתה רק קישוט אומנותי של המילים, כדי להנעימם לאוזן, וחשיבותה לא נפלה ממילות השיר שמביעות את התוכן. למנגינה יש מעמד עצמאי והיא לכשעצמה אמורה לבטא תכנים עמוקים וגבוהים שמעל ליכולת הביטוי.
בחסידות נהוג לצטט: ש"היכל התשובה קרוב להיכל הנגינה". משום שהמנגינה באה מעולמות רוחניים גבוהים מאוד, מעל למגבלות הביטוי, ומרוממת את האדם לעולמות אלה. בחסידות היו אדמורי"ם שהלחינו בעצמם את המנגינות. גם תלמידי הגר"א ציינו את התייחסותו המיוחדת למוזיקה. יש "מסורה" של הגר"א שהועברה ע"י תלמידיו: "שאם לא היתה תורה בעולם היה עוסק במוזיקה", דווקא.
באופן פרדוכסלי דווקא למוזיקה, יש תיאוריה מוגדרת עם כללים קשיחים ומתימטיים שעליה היא מבוססת. גם בתחום זה יש הקבלה לתחומים אחרים ביהדות. בעולמנו מיזוג של הפכים: "אינסוף" המתחבר ל"סוף"; חיים, בחירה חופשית וספונטאניות לצד חוקיות טבעית מגבילה. שילוב שבין ספירות "העיגולים" וה"יושר" ומתח שבין ה"אור" ו"הכלים".
גם התופעה הרמונית של הצלילים מקביל ליסודות רוחניים עמוקים. צלילים שונים מושמעים יחד ויוצרים את חווית השילוב הרמוני, איחוד שערב לאוזן. הצלילים השונים שמושמעים יחד אינם מבטלים האחד את השני ואינם סתם סכום של צלילים, השלם ההרמוני שנוצר מן הצרוף גדול ואיכותי יותר ממה שצרוף סתמי של צלילים יכול ליצור. גם לכך יש מקבילות רבות ביהדות. היהדות משקיפה על העולם כנובע ממקור הרמוני אחד, ואולם בירידתו אל המציאות הוא מתפרט למרכיבים שונים ועצמאיים. לעיתים הם נראים כנוגדים ופועלים אחד כנגד השני בעוד שלמעשה הם משתלבים ויוצרים יצירה מאוחדת.
לאור הגישה שמייחסת חשיבות רוחנית למוזיקה ולנגינה, עולה השאלה האם לעולמו הרוחני של היוצר יש השפעה על יצירתו. יש אומרים ש"המנגינה אינה מקבלת טומאה". שיש לה ערך אובייקטיבי ועל כן ניתן להעלות ניצוצות של כל מנגינה גם אם נכתבה מתוך עולם רוחני זר. אולם בחסידות היו גישות שונות בסוגיה זו. היו שגיירו מנגינות של גויי המקום ולעומתם אחרים אשר הקפידו להלחין את מנגינות הקודש בעצמם ושיקעו בהם את תמצית הגותם ועולמם הרוחני. זוהי סוגיה אקטואלית מאד בעידן שבו חלק ניכר מהמוזיקה אינו מקורי אלא "הלבשה" של תכנים וסגנונות מוזיקליים מתרבויות העולם על מילים מן המקורות. בעידן זה חוזרת ומתעורר הצורך ליצירה מקורית ולחיפוש אלטרנטיבה מוזיקאלית יהודית יחודית!.
-------------------------------------------
** אליעזר חיים שנוולד - ר"מ בישיבת ההסדר הגולן וראש המרכז התורני נחלת ש"י ומכון הראל