"נו, מקסימום עוד ערב אבוד", אמרתי לעצמי כאשר נכנסתי בשערי היכל שלמה, במטרה לצפות בסדרת סרטי מעלה שעוסקים בנושא משפחה. אחרי הכל, מה יש עוד לומר בנושא הכל כך נידון, משוחח, מווכח ומפולמס בציבור האוהב "לדבר על-", עליו אני נמנה.
לרף הציפיות הלא- גבוה שלי יש להוסיף רפרטואר לא קטן של סרטי מעלה, ש-איך לומר בלשון עדינה- לא עשו לי את זה. העיסוק החוזר במוטיב דתי-דתיה ומה שביניהם, די נמאס עלי אחרי מספר לא מבוטל של סרטים מהסוג הזה.
כך שכשנכנסתי לאולם המלא מפה לפה בחובשי וסורגות ("אהלן איציק מה המצב?! איזה קטע שלא דיברנו מכיתה ח'!"), התכוננתי למאבק עיקש ברגש הקיטשיות -שנוטה להתפרץ למראה זוגות מצוייצים ומשובסים על רקע גבעה חשופת עצי-זית בשומרון- ופינוי המצפון המגדרי שלי, לטובת ביקורת חסרת רחמים על סרטי מעלה שלא מתקדמים לשום מקום.
אחרי שעתיים וחצי של צפייה, יצאתי בתחושה די מפודחת מעצמי. מה אני אעשה? דווקא נהניתי. צחקתי, סימפטתי והתרגשתי (אולי זה מה שקורה כשהולכים לסרט לבד, ואין את מי לשתף בירידות הציניות שלך).
אני יודע, זה לא ממש פופולארי בקרב רבים ממכורי האקרנים איתם אני מסתובב, להנות מסרטי מעלה, ויש הרבה מה לומר על המהימנות של חלק מהסרטים, ועדיין, עם כל החסרונות, היו בסרטים האלה שני דברים שאני מחפש כשאני בא לראות סרט: זרימה נעימה, שמשאירה אותך בפנים מתחילת הסרט ועד סופו, ומשהו שאפשר לחשוב עליו אחרי שיוצאים מאולם הקולנוע.
שני סרטים, החווה ועמוד נוח, עוסקים בבני נוער. בשני הסרטים בא לידי ביטוי הטמפרמנט הגבוה שמאפיין את הגיל, ההחלטות הפזיזות והקיצוניות שנעשות במהירות ובטוטאליות. עם זאת, ניתן להצביע על הבדל מרכזי: בעוד החווה לוקח את עצמו ברצינות תהומית, ומביא את הגיבורים שלו למצבי קיצון שהופכים ליותר ויותר מופרכים עם התקדמות העלילה, כותב התסריט של עמוד נוח החליט מלכתחילה לצחוק על העולם, ולכן הוא מאפשר לעצמו להציג את הסיטואציה באופן גרוטסקי, בלי לגרוע מעוצמת האמירה.
בעצם, נושא שני הסרטים הוא אחד: התמודדות נער עם קשיים ומשברים שמגיעים אליו פתאום באמצע החיים. לעומת זאת, דרך ההתמודדות היא שונה לגמרי. בעוד שבהחווה החליטו שאין פתרון לבעיה ולכן צריך לחסל אותה, בעמוד נוח מצאו סינתזה נוחה, אם כי דביקה למדי ולא משכנעת. בעצם, אולי זאת האמירה: צריך ללמוד להתפשר בחיים, ולפעמים הפתרון פושר ודלוח. בכל אופן, בשניהם הדילמה מוצגת יפה. הסביבה היישובית הלוחצת בכיוון הקרבי לעומת החבר'ה מהלהקה, האבא המיוסר והמבולבל מול הסוס הדוהר בחופשיות, מביאים יפה את תחושת המשבר, ואותנו כצופים אל נקודת העומק שלו.
בעוד שבהחווה נקודת השיא ברורה, והיא מיוצגת יפה במאבק בין שני הכוחות שבתוך הנער: כיוון הנשק לראשו ולאחר מכן אל אביו, כאשר ישנה ידיעה ברורה שבהצמדות למה שהוא מאמין בו ייאלץ לוותר על אחד מהם, בעמוד נוח נקודת השיא נעלמת יותר, אבל מרטיטה לא פחות. בעיני, היא נמצאת בסצינה בה ציון, האח הגדול, "תופס" את נוח, גיבור הסרט כשהוא לבוש בבגדי נשים, והוא קורע אותם ממנו בזעם. לאחר מכן הוא מלביש לו את האפוד בו הוא חגור, ומעמיד אותו מול המראה. "לא יותר יפה לך ככה", שואל אותו ציון, "כמו גבר?". "כן", עונה לו נוח המאופר בפרצוף אומלל, "גבר". כאן מגיע לשיא משבר הזהות של הנער הצעיר, שנקרע בין מוסכמות חברתיות (שירות קרבי, דתיות, מחויבות לערכים ולמדינה) לבין כשרון יוצא דופן ועולם מערבי קורץ (הלהקה, פירסום ומיצוי אהבת חייו- התיפוף).
מחפצי באוויר יצאתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, יש לו את הפוטנציאל להיות עוד סרט קיטש על יחסים לא מוצלחים של בחורה-אוהבת-מדי עם בחור-לא-מְתַקשר, על מבוכה שנגרמת כתוצאה מפזיזות ותמימות ועל המאבק הסמוי ביחסי גברים-נשים.
מצד שני, יש בסרט אמירות מעניינות מאוד על הנושאים האלה. הבחורה האוהבת מדי, מתגלה גם כאדם מאוד מלא מעצמו, שבטוחה בהצלחתה ובנשיאת חינה עד כדי כך, שהיא מסוגלת להציע נישואין (בחורה לבחור!) בשידור חי (!), בלי לקחת בחשבון אפשרות של סירוב.
בנושא השני, מבוכת הסירוב, מעניין שהגיבורה לא מזכירה במילה את העובדה שעשתה לעצמה פאדיחות לאוזני מאות מאזינים. האם האכזבה מהאהבה גדולה עד כדי התעלמות משאר העולם? לפי יוצרי הסרט, נראה שכן.
המאבק בין הגברי לנשי, מופיע בבהירות בטרמפ של יונתן, בו הנהגת קובעת בחדות ש"מי שעשה לך את זה, מגיע לו למות בתאונת דרכים". גם כאן אפשר למצוא רמז סמוי של כותב התסריט, לכך שאי אפשר "להשמיד" את הבעיה, וניסיון כזה יגרום לכיליון של שני הצדדים.
לאורך הסרט ישנו מדרג מעניין של יחסים, שמצויין על ידי שינוי כלי התחבורה. בתחילת הסרט תקיעוּת היחסים מיוצגת על ידי המכונית המושבתת של יונתן שעומדת בצד הדרך. לאחר מכן הוא נאסף על ידי בחורה ברכב חדיש, שמייצגת איזושהי תקווה עמומה, ובטחון שאפשר להשיג הבנות רק ב"נסיעה" משותפת, אולם שניהם, גם הצד הגברי וגם הצד הנשי, אטומים זה לזה: "את לא מבינה, אצל דתיים זה אחרת" (האמנם?), ולעומתו "מי שעשה לַך את זה, מגיע לו למות בתאונת דרכים".
לאחר הייאוש, מגיע תורו של האוטובוס. הייצוג של הפיספוס והארעיות, חד: גם הוא וגם היא עולים על "האוטובוס של החיים" ומפספסים זה את זה. זהו סיכום יפה לסרט, ומכתיר אותו, בסופו של חשבון, כסרט מוצלח.
אם לשפוט על פי כמות התגובות, הביקורות, השבחים והעיסוק הרב סביב הסרט "שבע ברכות", נראה שהוא הנצפה ביותר (ובנוסף, ולא בסתירה, הפרובוקטיבי ביותר) מבין כל הסרטים שהוקרנו בסידרה הזו. אז מה היה לנו? זוג צעיר מיד לאחר החתונה. היא רוצה לעשות את זה ישר, והוא מתחמק. הוא דוחה את זה יותר מדי, מתחבק עם חבר הדוק מדי בשבע ברכות, משקר לה מתוך מצוקה והולך עם החבר למקווה, היא כועסת ועוזבת את הבית, הוא רודף אחריה, קצת צעקות, משלימים, קאט.
שלושה דברים הפריעו לי בסרט הזה:
- נראה שהסרט נעשה, לא לפי מה שהיה חשוב ליוצריו לומר, אלא לפי מה שיגיד הקהל. אמות המידה שקובעות את גבולות העלילה, אינן הלכתיות, אינן ערכיות, אלא מותאמות לקיבה של הצופה הדתי הפוטנציאלי: על הגבול, ועוד שני צעדים. גם אם אין לי אמות מידה מוסריות, זה הופך את הסרט ממשהו חי אמיתי, למין שיעור מחול של צעדים 'על הגבול', מה שגורם לצופה הדתי לשכוח את נושא הסרט, ולהתמקד בעיקר בשאלה כמה רחוק הלכו יוצריו.
-
לא מספיק לעסוק בנושא הטעון, צריך גם לדעת לפרק אותו. אם האמירה של הסרט היא אודות היחס אל המין בציבור הדתי לאומי, השיח חייב להיות מתוחכם יותר מאשר הטחת 'תודה בזה שאתה הומו' או התמקדות בפרצופו המבועת של השחקן הראשי למראה חזיה בארון הבגדים. יש דרכים יותר עדינות ויותר חכמות להציג אהבה ורומנטיקה, ואולי כדאי ללמוד אותן מ'אליוקים', מ'אשת כהן' ("זוג אפעס, מוטעל!" עדיין מהדהד לי בראש), ואפילו מ'אושפיזין'.
-
יש משהו פרובינציאלי, שלא לומר בזוי, בשליחת רמזים נוסח 'כשנפגשנו לראשונה בעטרה', אל הקהל, כאילו עשיית סרט היא מבצע שכונתי, הצופים הם החבר'ה מהבית כנסת, והבמאי הוא יושב ראש ועד כיתה. אם יש פה רצון לעשות קולנוע, ייטיבו היוצרים אם יקחו את עצמם ברצינות, ויוותרו על הרמזים המתחנחנים האלה.
שם הסרט "אמא של שבת", מעיד יותר מכל על מהלך האירועים שבו. בעוד שיוצרי הסרט קראו לו כך בשל הראשוניות שהוא מבטא (טקס שכולנו עברנו בגן הילדים) לעומת הסיטואציה המורכבת ("לעשות שבת אצל אמא"), לי נראה שהמאבק לאורך הסרט הוא על השאלה "מי האמא".
מי אמא של שבת? האם זו האמא הגדולה שמנסה לשלוט בעניינים -ללא הצלחה יתרה- בדאגה של הונגריה, ופוגעת בכל מי שעומד בדרכה? האם זו הבת העומדת ללדת, ולהיות אמא בעצמה, כשהיא מלאת חששות וחסרת בטחון עצמי? האם זו האחות הדתל"שית, שנראית תלושה ו"אחרת", ובכל זאת מפגינה ערבות ואכפתיות ברצונה לתרום לטיפולי ההפריה של אחותה? ולבסוף, זו יכולה להיות גם האחות "הדוסית", שכל כך רוצה להיות אמא, אבל בינתיים כל עולמה הוא "השבת" שלה ושל אישהּ.
ארבע הדמויות הנשיות שבסרט, מאפילות בדומיננטיות שלהן על שני הגברים. הגברים שאנו פוגשים, אחד מהם ציני, כהגנה מאשתו המציקה, ובסופו של דבר ברגע האמת מאבד עשתונות, והשני מסתתר מאחורי אשתו ונותן לה להיקרע בשבילו, על הדברים שחשובים לו. חולשתם של שני הגברים באה להדגיש את חסרונו של הגיבור האמיתי, הגבר שחסר, הוא אבי המשפחה.
שלושת "הגברים" של שלושת הבנות, מגששים באפילה בעקבות החולשות שלהם. לאחד נכבה האור כשהוא רוצה ללמוד, האחר זקוק לתמיכה כשאשתו כורעת ללדת, והשלישי, החבר של הדתל"שית, צופר בערב שבת כי "הוא לא יודע שזו שכונה דתית". חסרון הידיעה מאוד מורגש, ובסרט כולו ישנה זעקה ל"דמות האב", שתכוון ותדריך. "שולחן שבת לא היה הצד החזק שלו", מעידה האמא ברגע של גילוי לב, ונראה שמה שהיה חסר בחייו, חסר פי כמה בהיעדרו.