בעולם העתיק היו כמה דרכים ראשיות שעברו בארץ ישראל, הפעם נטייל בדרך האבות באזור גוש עציון
אורך המסלול: כשלוש שעות.
דרגת קושי: בינונית.
הערות: הטיול דורש ליווי נשק.כמו כן יש להצטייד במפת סימון שבילים מס 9 (מבואות ירושלים).
הגעה למסלול : נוסעים בכביש המנהרות לכיוון גוש עציון, ופונים לישוב נוה דניאל. בתוך הישוב מומלץ לשאול כיצד מגיעים למגדל המים. לבאים ברכב: ניתן להחנות את הרכב על יד מגדל המים. לתשומת לבכם: המסלול איננו היקפי.
פירוט מסלול : ממגדל המים של נוה דניאל נמשיך צפונה עם הסימון האדום (לכיוון נוה דניאל צפון). אנו הולכים על "דרך האבות". כידוע, בעולם העתיק היו כמה דרכים ראשיות שעברו בארץ ישראל (שהייתה ועודנה מקום מעבר בין היבשות ועל כן רבה הייתה חשיבותה בנתיבי הסחר העולמיים). הדרך הראשית (כפי הנראה) הייתה "דרך הים", שעברה לאורך מישור החוף, ודרך נוספת הייתה "דרך ההר" שעברה לאורך שדרת ההר המרכזית (מבאר שבע ועד שכם). מבחינה היסטורית הדרך החשובה לנו היא דרך ההר, שלאורכה (באר שבע, חברון, ירושלים, בית אל, שכם) התהלכו אבותינו ובה התרחשו רוב סיפורי האבות, ועל כן היא נקראת "דרך האבות".
אחרי הליכה של כשלוש מאות מ, לאחר שנעבור את הכיפה השנייה, תתגלה בפנינו תצפית מרהיבה לעבר ירושלים. לפני כ-4000 שנה צעד במקום הזה אברהם אבינו בדרכו להר המוריה לעקוד את יצחק בנו. כידוע, מגיע אברהם אבינו מדרום [מחברון (לרש"י) או מבאר שבע (לרמב"ן)], וכשהוא מגיע למקום הזה: "וירא את המקום מרחוק"- מתגלה לעיניו הר המוריה, וענן קשור עליו. אברהם משאיר כאן את נעריו עם החמור, וממשיך יחד עם יצחק בנו להר המוריה. (מקובל לומר שרכס "ארמון הנציב" הוא המקום הראשון שממנו רואים, וראה אברהם, את הר המוריה, אך כשאנו עומדים במקום הזה אנו רואים בעינינו שכפי הנראה לא כך הוא הדבר).
מכאן נמשיך מעט צפונה עד לפיצול עם שביל כחול היורד שמאלה לוואדי. ניתן לרדת לוואדי שמימין לכיוון מעיינות עין אל- קסיס (כמאה מ מכאן) ולאחר ביקור במעיינות לחזור לכאן. כאן נפנה שמאלה עם השביל הכחול, ונמשיך ללכת עם השביל לאורך הוואדי. בדרכנו נפגוש מספר גדול של כרמים, שבימות הקיץ משתלשלים מהם אשכולות מרשימים של ענבים. כזכור, אנו נמצאים בנחלת יהודה, ונוכל להבין כאן היטב את תיאורו של יעקב אבינו את שפע הענבים והיין באזור בברכתו ליהודה: "אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו, כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה. חכלילי עיניים מיין, ולבן שיניים מחלב".
לאחר שנעבור את אזור הכרמים, נמשיך ללכת במורד הוואדי עד מפגש הנחלים, בעוברנו ליד מטעי תפוחים ופירות נוספים. במפגש הנחלים נלך שמאלה עם כיוון הוואדי שממנו באנו, ולאחר כמה דקות הליכה מצפה לנו הפתעה מקסימה. תושבי האזור בנו לאורך צלעו השמאלית (הדרומית) של הוואדי מספר ברכות מים המתמלאות מנביעות קטנות בצלע ההר, ומהן יוצאות תעלות השקיה היורדות לאורך חלקות קטנות (כמו שמוכר לרבים מאזור הסטף), הממלאות את האפיק הרחב בשטיחים צבעוניים של ירקות שונים, ובצידם עצי פרי ממינים שונים.
מכאן נמשיך ללכת לאורך האפיק עד חיבורו עם שביל העפר הרחב (נחל עציונה). נעלה עם השביל הכחול עד שנגיע לכביש, נחצה את הכביש (שימו לב! לא להמשיך עם הכביש ימינה, הוא נכנס לתוך הכפר חוסן), ונלך למעלה ושמאלה עד שנגיע לכביש המוביל לביתר עילית. בעמדנו כאן נסתכל למטה למקום שממנו באנו, ומיד נבחין בכמות העצומה של הטרסות הממלאות את כל מורדות ההרים באזור. הטרסות, כפי שהן מכונות כיום, הן ככל הנראה המצאה ישראלית. כאשר הגיעו אבותינו לארץ ישראל היה כל אזור מישור החוף והשפלה מיושב בעמים שונים (בעיקר פלשתים וכנענים), ולכן התיישבו קודם כל בהר, כפי שעולה מפסוקי התנ"ך. בעקבות זאת, היה עליהם למצוא פתרון לשאלה כיצד מפתחים חקלאות במבנה ההררי של אזור התיישבותם. הפתרון היה בניית הטרסות (ישנם חוקרים הסבורים שמקור המילה היוונית "טרסות" הוא בעצם עיוות של המילה העברית טרשים).
צפונה מאיתנו נמצאים עתה הכפרים חוסן ובתיר. הכפר בתיר יושב על חורבותיה של העיר ביתר, שהייתה מעוזו החזק והמבוצר ביותר של בר כוכבא, וחרבה גם היא, כמו ירושלים, אך כשישים וחמש שנים אחריה, ביום תשעה באב, כדברי המשנה במסכת תענית. חורבן ביתר היה אסון גדול לעם ישראל, ומספר הרוגיה היה עצום, כתיאורם של חז"ל: "שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל" (עכשיו אנו מבינים גם למה דווקא כרמים). עד היום יש זכר לחורבן זה בברכת המזון, שאת הברכה הרביעית מברכותיה, ברכת "הטוב והמטיב", תקנו חכמינו על כך שהובאו הרוגי ביתר (לאחר זמן רב) לקבורה ולא הסריחו. כפי שאנו רואים, חזר בימינו עם ישראל ליישב אף אזור זה, שהיה לאחד מסמלי מחורבן.
בנקודה זו נסיים את טיולנו