חוליה נוספת הצטרפה הלילה לשרשרת האסונות שפוקדים את עולם התרבות הישראלי בשנים האחרונות: הפזמונאי עלי מוהר נפטר ממחלת הסרטן בגיל 58. מוהר, שהיה גם עיתונאי, נולד בתש"ח בתל אביב לעדינה ולפזמונאי יחיאל מוהר. הוא שירת בנח"ל ונלחם במלחמת ששת הימים, התפרסם כעיתונאי בעתונים "דבר" ו"העיר", והוציא שני ספרים שריכזו טורים שחיבר, אבל בעיקר הוא כתב שירים. שירים שאותם ביצעו זמרים בני דורו כמו גידי גוב, אפרים שמיר ויוני רכטר, השותף הראשי בלחנים. יחד עם רכטר הוא הוציא שני אלבומים: "בגובה העיניים" ו"מחשבות ואפשרויות".
מוהר לא כתב כדי להיות תמלילן או פזמונאי. הוא לא רצה שיכתירו אותו בכתרים, ולא רדף אחרי הכבוד או הכותרות, את תהליך הכתיבה שלו הוא מתאר לא כתהליך מודע ומתיימר, אלא כזעיר פה זעיר שם, כשבסופו של דבר, הוא מסתכל אחורה בסיפוק. הוא לא כתב כדי שיאהבו, ופתאום, במפתיע - למען האמת, הוא מרגיש שהוא אוהב את מה שכתב וגאה בו.
כמו בני להקת "כוורת" גם הוא הסתכל על הצד המחויך בעולם, והאופטימיות נשפכת משיריו. בכלל, יש משהו נינוח בשירים שלו, לאו דווקא בגלל הביצועים, אלא בגלל היכולת לנטוע במילים את הקריצה והחיוך. הוא לא נוסטלגי כמו אהוד מנור, לא ארצישראלי כמו נעמי שמר ולא בודד כמו יעקב גלעד. הוא מאושר, הוא מסתכל על דברים פשוטים, ושמח עליהם. הוא כמו השיר המפורסם שלו (המפורסם ביותר, נדמה לי): קוסמי ועליז. גם העצב אצלו הוא מתוק, או כמו שהוא מצהיר (על עצמו?): "הרצינות היא ממני והלאה".
השמיים כחולים, ענן הוא לבן
והבוקר בהיר, ובלילה אשן
ואחלום לעצמי, איזה אחלה עולם
אני שר לעצמי (שר לעצמי), איזה אחלה עולם.
("אחלה עולם")
אביו, יחיאל מוהר, היה פזמונאי של דור תש"ח, וחיבר שירים בהתאם: מלאי פאתוס, פטריוטיות ואהבת הארץ, שירים כמו "מול הר סיני" או "הורה האחזות". לעומת זאת, בנו עלי כתב שירים פשוטים יותר, אבל לא עממיים, כאלה ששייכים לדור ה"אני" ולא ה"אנחנו", אבל לא אגואיסטיים של "טוב למות בעד עצמנו". השירים שלו, גם הרציניים, הם לא כבדים, ובדרך כלל מלווים עם קריצה, שלא מורידה מערכם הסגולי, אלא להפך, מוסיפה עוד רובד.
אבל הוא לא כתב רק שירי פופ קלילים ומחויכים, אלא גם שירי ארץ ישראל כמו "שיעור מולדת" המקסים או את "יורם" של גידי גוב ויהודה פוליקר, שיר הזיכרון האולטימטיבי בשבילי. בנוסף, חלק נכבד מהקלאסיקה הישראלית חתום על שמו: שירים כמו "שיר השיירה" או "שכשנבוא" ששומעים בכל יום העצמאות.
הוא ידע לבטא תחושות, ולא רק של עצמו, וכשאני אומר "ידע", אני מתכוון שהוא לא רק ידע איך לכתוב אותם, אלא גם לכוון אותם אל הקורא, וכל זאת בלי קיטשיות או שטחיות. מסופר שאחרי שנורית גלרון שרה את "נגיעה אחת רכה" שהוא חיבר, ושינתה אותו ללשון נקבה, נשים רבות התפעלו מכך שהוא מסוגל לבטא את תחושותיהן המדויקות, למרות שהוא גבר.
כוח -
תני לי כוח לסלוח
את השקר לשכוח
רק לזכור
כי האבן לא היתה כבדה אז בשדה
כשפגשתי בך
הו רחל
אחכה לך
ואייחל וקולי יעקוב בליל
אחרי רחל
("אחכה")
מוהר ז"ל יחסר לנו מאד. כשהשירים של ימינו הם ניסיונות להתנחמד או נשמעים ברמה של תלמידת כיתה ב, יחסרו לנו השנינות, האופטימיות והקסם במילותיו. נראה שאין סיום יותר מוצלח מהשיר היפהפה שלו, שבו הוא גם שר, "שיר נבואי קוסמי עליז". שיר שמתאים לכל זמן ולכל מי שרואה בעצמו מדי פעם את עמוד הענן, שביל החלב או אווז הבר, שזה בעצם כולנו. זה שיר שמתאים לכל פרידה, אך את מקום הצער בפרידה תופסת הראייה הנכונה שכל סוף הוא גם התחלה.
יהי זכרו ברוך.
בלי להתכוון תן לעצמך ללכת
כל החישובים ייגמרו מאליהם
כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת
משהו בך יאמר לך
המשך
("שיר נבואי קוסמי עליז")
קישורים:
"שיר פשוט" בנקודת חיבור על השיר "נגיעה אחת רכה":
https://www.kipa.co.il/hibbur/show.asp?n=5508&cat=419
עוד על עלי מוהר בויקיפדיה: