סיכוייה של מיכל למצוא את בן זוגה הולכים וקטנים. מיכל רואה את שעון החול הולך ונגמר. היא יורדת נמוך מעבר לרצונותיה הראשונים ונפגשת עם עוור, חרדי ובלבד להגיע ליום החופה עם חתן. הבטחון שלה בחתונתה, מקבל עלבונות מהמאפרת ומהרב עימו בחרה להתייעץ.
כל אנשי האמונה, רואים בהזייתה, סכנה למיכל. מאיפה תקפוץ אם האמונה שלה תיתבדה? מי הבטיח לה שהחתונה אכן תגיע? מיכל מאוכזבת מאנשי האמונה המזויפים שהיו אמורים לחזק ולתמוך בסיכון שלקחה על עצמה אך היא דווקא ננזפת על ידי כולם.
אברהם אבינו בוחר את אליעזר עבדו להביא אשה לבנו יצחק. גם הוא כאיש מאמין שולח את עבדו לחרן לקחת אשה לבנו. אם אברהם היה מאמין כמו מיכל והיה מוכן לעבור את הקיר, היה צריך לסמוך על אלוקיו שייתן לו נערה טובה מארץ כנען ולא להיגרר את ארץ מולדתו.
אם אברהם היה מאמין גדול כמו מיכל, לא היה אמור להעלות על דעתו את האופציה כי לא יימצא שידוך לבנו. אברהם מסופק ברצון של האשה ללכת עם אליעזר עבדו.אך אם ה' מזמן לנו את השידוך שלנו ו- "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו" כצלצול המפורסם של מיכל, הרי שאברהם נתפס בעיני מיכל כאדם חסר אמונה.
אברהם לא סומך על ה' שימצא לו אשה טובה בכנען:הוא מזהיר את עבדו מלשוב לשם.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה
הוא סומך על ה' שייתן אשה לבנו. כמו למיכל ,גם לאברהם אבינו ברור כי ההשגחה תדאג לו אך הוא לא אומר לקב"ה וגם לא לעבדו איך זה ייקרה.הוא בטוח שהקב"ה ישלח מלאכו לפניך . מי שבוחר לעשות את הניסוי עם הבארות ,זהו עבד אברהם.לא אברהם אבינו. עבד אברהם ,הוא מבית מדרשו של מיכל. אברהם לא מוכן להכפיף את אלוקיו ,לרצון שלו: "ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם".
אך הוא מבין שבצד ההשגחה האלוקית ,יש בחירה חופשית לגברת והקב"ה פועל דרך המציאות ולא כופה עצמו עליה אלא במקרים נדירים ,זה לא המקרים הללו: "וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת-בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה".
את האופציה הזו, מיכל פשוט רואה ככפירה באלוקות. האפשרות "לתת " לאלוקים לנהל את העולם נתפסת אצל מיכל כאופציה הראשונה. היא ממשיכה עד הסוף באמונתה החזקה, ומקבלת את מבוקשה. האם זו דרכה של היהדות? לסמוך על הנס? הבושה של אמך, איסור בל תשחית של 200 מנות אינם ערכים שנחשבים בעיניה של מיכל. היא החליטה שה' יעזור לה ויחתן אותה בנר שמיני של חנוכה.
אברהם פועל בריאליה של המציאות ובניגוד למיכל, אינו סומך על הנס.
את בני אל תשב שמה. אני, מספר לנו אברהם אבינו, מבין כי ישנה מציאות שהאשה שאני ארצה לבני לא תרצה לבוא. סירובה הוא זכותה וחלק מהבחירה החופשית שאלוקיי נתן בעולם ובחר שלא לכפות את דעתו על הבחירה האנושית. בזה מאמין אברהם. מיכל פחות. אברהם מאמין בבחירה החופשית, באחריות המוטלת על האדם אם יכניס בנו לקרבת אנשים רעים ולתוצאות שלה. אברהם מאמין באפשרות שהקב"ה ייתן את מבוקשי, באמצעות מלאכו אך הוא אינו חייב לעשות זאת בדרך בה אני מעונין שזה יקרה .
אמונה בקב"ה אצל אברהם אבינו, אינה הופכת את אלוקים לקבלן עבודות בתוכנית האלוקית שאותה בניתי במחשבתי. זה קרה לנו בגוש קטיף בדרשות "היה לא יהיה" וזה מחלחל אל תפיסות אמוניות מוטעות.
אצל מיכל, האופציה בה האלוקים לא יענה לתוכנית שלה, אינה אפשרית אך אם היא תתרחש, תישבר אמונתה והיא תפטר את האלוקים מתפקידו.
ברוך אתה ה' מגן אברהם.