הנער בפיג´מת הפסים

כמי שהתחנך על ספריו של יחיאל די-נור ("ק. צטניק"), היה לי קצת קשה לקרוא את ספרו של גון בוין, "הנער בפיגמת הפסים". ספרות השואה שהכרתי עד כה התאפיינה בתיאורים פרטניים של שלדי אדם, מוזלמנים וכללה שאלות הלכתיות הדנות בשאלה "האם מותר לאכול בשר אדם?" הספרים היטיבו לתאר את זוועות השואה ונראה היה שכל מטרתם של מחברי הספרים היא להעביר לקוראים את תחושת ה"צמרמורת". אין שום צורך בהנחלת העובדות, בהתחברות רגשית, מספיקה הצמרמורת וכל מילה נוספת רק תפחית מעוצמת האסון.

ספרו של גון בריין שונה מכל ספרות השואה שנתקלתי בה עד כה. הספר מתאר את סיפורו של ברונו, ילד גרמני, לא יהודי, שאביו הוא איש אס.אס בכיר המקבל קידום לתפקיד אחראי מחנה. משפחתו עוקרת מביתה שבברלין לשכנות המחנה. דרך עיניו, מבלי להבין מה הוא רואה, מספר ברונו על המתרחש סביבו במחנה ההשמדה. בזמן שהוא חוקר את סביבתו החדשה הוא פוגש בנער יהודי שכל חייו ונסיבות הגעתו למחנה שונים מאוד מאלו שלו.

הספר איננו מרבה לדבר על המצב מעבר לגדר של מחנה ההשמדה. הספר מתמקד בברונו, הילד הלא יהודי, וראייתו את המציאות. גם כשברונו שואל את חברו היהודי מדוע הוא לא מחליף בגדים הוא איננו מקבל את התשובה החדה והחותכת מעולמם של המבוגרים ומתקשה לדמיין את אשר מתרחש מצידה השני של הגדר.

כך זה גם כשברונו מנסה להבין מדוע מסתובבים בביתם חיילים ללא הפסקה, ומדוע כבר אי אפשר לחזור ולהתגלש על המעקה בבית בברלין. לעומתו, חברו היהודי של ברונו, למרות גילו הצעיר מבין בדיוק את המתרחש ואת הסיבה בגללה אינו יכול לעבור את הגדר ולשחק עם חברו.

בקריאה ראשונה של הספר, עברה בי צמרמורת. לא צמרמורת כזו העוברת לאחר קריאה בספריו של ק.צטניק, אלא כזו המביעה זעזוע כיצד לזה ייקרא "ספר שואה"? איך אפשר לכתוב ספר על שהתרחש בתקופה נוראה כל כך בלי להזכיר את סבלם של האנשים, או לתאר ולו במעט את מחנה ההשמדה?

רק לאחר שהצלחתי להתרחק מעט מן הספר, הבנתי שדווקא מפני שהברונו לא תיאר במילים מוכרות כל כך את העולם המתואר על ידי ספרות השואה הרגילה, הצלחתי להכנס לנעליו של ברונו ולמחזה כולו. דווקא העדר תחושת הצמרמורת מדפי הספר היא זו שאפשרה לי להתחבר למאורעות ולתקופה, ונתנה דרור לדמיון.

הספר שיצא לאור במדינות רבות, בהן אוסטרליה, אנגליה, הולנד, פולין ועוד, הצליח מאוד באירופה וכיכב שבועות רבים ברשימות רבי המכר, הספר הצליח להוות טריגר לדיון ציבורי סביב השאלה - האם אפשר לדון עם ילדים בנושא השואה, ואם כן , מהי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת?

הנער בפיגמת הפסים, גון בוין. תרגום: דפנה לוי, 208 עמודים בהוצאת ידיעות אחרונות.