הד / רחל

לזלמן

זכור אזכור: מעברים

ניצבו הרים כנד;

מראש פסגה בשיר ארעים,

אקרא: הידד, הנעורים!

ויען הד.

עברו שנים. הועם הפז,

פסגות הפכו מישור.

אך הד-הרים צלול ועז

אך הד-הרים עתה כאז

זכור אזכור.

אשרי הלב אשר הציל

ליום עברה ואיד -

ולו רק דמות, ולו רק צליל,

ולו רק צל אורה קליל,

ולו רק הד.

(עין חרוד, י"ג אייר)

חיים משמעותיים הם חיים שבהם האדם מתקשר עם העולם, עם סביבתו. תקשורת זו אינה רק החלפת מילים ומשפטים, אלא יש בה השפעה הדדית. האדם מושפע מהסביבה שלו; מהטבע, מהאנשים, מהאירועים שפוקדים אותו ומהדברים שהוא תופס ולומד במהלך חייו. אדם גם משפיע על עולמו, על הבית שבו הוא גר, על המקום שבו הוא לומד, על הטבע ועל האנשים שסביבו.

רחל, המשוררת מכנרת, שכל כך אהבה את הטבע, מצאה דוגמא נהדרת הממחישה את יחסי הגומלין של האדם עם הטבע. ההד שחוזר אלינו לאחר השמעת קול לעבר המרחב, מבטא את השיחה שלנו עם העולם שאנחנו פוגשים ורואים לנגד עינינו. שיחה זו כוללת פנייה ודיבור של כל אחד ואחד מאיתנו עם העולם, ותגובה עמומה ושקטה שאנו זוכים לה, אם מקשיבים היטב.

רחל מייחסת שיחה זו לתקופת הנעורים, לילדות. תקופה זו מתאפיינת בתמימות ובאופטימיות, שלצערנו מתעמעמת אצל רוב האנשים במהלך החיים, ומחליפה את מקומה בציניות ובפסימיות. כמה זמן נמשכת תקופה זו, מתי היא מסתיימת?

נראה שהתשובה ברורה: הילדות לעולם לא מסתיימת. אולי חוויית הילדות קצת נחלשת, אך היא תמיד קיימת, ותמיד אפשר לחזור אליה, לשחזר אותה ואפילו לחדש אותה. לנעורים יש עוצמה, והם מלווים אותנו במשך כל החיים; "אך הד הרים צלול ועז, אך הד הרים עתה כאז".

מעניין, שרחל עצמה מוצאת את נעוריה וילדותה בתקופה שהיא כבר לא הייתה ילדה, בשנות העשרים לחייה, לאחר שעלתה לארץ ועברה לגור בקבוצת כנרת. ידוע הדבר, שרחל התייחסה לתאריך עלייתה ארצה כיום ההולדת השני שלה, והחשוב יותר. הנעורים אינם תקופת גיל מתוחמת ומוגדרת, אלא תקופה של התחלה, פריחה ויצירה. לכל אדם יש נעורים משלו, התחלה משלו.

כדאי לדעתי לשים לב לנקודה חשובה נוספת בשיר: עומק. מוטיב העומק בא לידי ביטוי באופן סמוי בשיר, בשני הקשרים:

א. איפה שומעים את ההד? ההד נוצר במקום שבו יש שני קירות שביניהם חלל ריק שבו עוברים גלי הקול. הווי אומר: העמק. תקופת הנעורים מתוארת כתקופה של הרים ופסגות ("ניצבו הרים כנד, מראש פסגה..."), וכמובן שבין ההרים יש עמק, הד.

ב. בסוף השיר, האותיות הבולטות הן צ.ל.: "הד הרים צלול", "אשרי הלב אשר הציל", "ולו רק צליל, ולו רק צל אורה". גם כאן רחל מעלימה במכוון מילה נוספת: לצלול. צוללים לעומק הים, למצולות.

אני חושב שמימד העומק, שהוא נסתר גם בשיר וגם בחיים, הוא מימד נוסף שבו לנעורים ולילדות תפקיד חשוב ומכריע. דברים רבים שעוברים עלינו בילדותנו חורטים בנו זיכרון עמוק שמשפיע עלינו במשך כל החיים. תחושות שאהבנו או לא אהבנו בילדותנו, מלווים אותנו במשך השנים ומוסיפים צבע ועומק לחיים.