לזלמן
ברית ההד הכרותה בינינו
לא יכלו לה צבאות הימים,
עוד מאיר בתהומות ליבנו
זכר "אז" טהור ותמים.
על ההר הם עומדים השניים,
גיל חיים בה פורץ וממריא,
הוא חיוור ועמוק עיניים,
חן שקט של נער עברי.
הוא אומר לה: "קולך כמקדם
קול רועים בהרי יהודה".
מהו סוד הניבים הללו,
להרקים בלב אגדה?
מה סודם כי ליוו את שנינו
באורחות גולה נשמים,
ולברית הכרותה בינינו
לא יכלו צבאות הימים?
ג שבט, תרפ"ח/1928
אם אתם זוכרים, בשבוע שעבר עסקנו בשיר של רחל הנקרא "הד"; והרחבנו את הדיבור אודות העומק שבילדות, והזיכרונות המשמעותיים שמלווים אותנו מתקופת הילדות, כאשר לא באמת משנה איך נתחם את משך הזמן של תקופה זו. הילדות יכולה להמשיך עד גיל תשעים.
בשיר "ברית ההד", שנכתב מן הסתם לאחר השיר "הד" (כך אני מאמין, אך קשה להוכיח זאת בוודאות), מתקדמים אנו צעד נוסף בהפנמת ההד של החיים.
שני השירים נכתבו לכבוד זלמן, הלא הוא זלמן שז"ר, שלימים היה נשיאה השלישי של מדינת ישראל. הידידות של זלמן ורחל נרקמה בתקופה בה היו השניים חלוצים צעירים בקבוצת כינרת. רחל זכרה את זלמן מתקופה שהייתה בעיניה התקופה הכי יפה בחייה.
הרגעים האלו, שבהם שומעים אנו את הד החיים עונה לנו בנעימות ובעוצמה, לא רק משפיעים על אישיותנו במהלך החיים (כפי שראינו בשיר הקודם), אלא גם קושרות קשר אמיץ ויציב בין בני אדם קרובים, בין נשמות. חוויות משותפות שבהן האדם נפגש ומתפעם מהעולם שסביבו יחד עם בני אדם נוספים מצרפת גם את אישיותם לכור הזיכרון, לקולות הילדות ולהד הנעורים.
זאת בעיני הסיבה שאני מרגיש כל כך קשור לחבריי משנות התיכון ולדמויות נוספות מתקופות קודמות, אף על פי שבפועל הקשר איתם בא לידי ביטוי מעשי לעיתים רחוקות ולפרקים בלבד.
שימו לב לשיחה שנרקמת בין שני גיבורי השיר. החלק המרכזי של התיאור מוקדש דווקא לתמונה הציורית שבה השניים נמצאים על ההר וכוחות החיים והנעורים מפכים בתוכם בעוז. השיחה עצמה היא קצרה ומעניינת. הוא אומר לה "קולך כמקדם". נשאלת השאלה: על איזה קול מדובר?! אולי הקול שהשמיעה לפני רגע, אך אולי יש כאן רמז גם לקול ההד העמום... המסתורי... הקול הזה הוא "כמקדם". כעת אנו נזרקים לילדות ההיסטורית שלנו, לראשית ימיו של העם היושב בארץ ישראל: "קול רועים בהרי יהודה". הילדות האישית של כל אחד ואחד או ברית ההד שבין שני אנשים קרובים (קשה לא להיזכר בברית נישואין בהקשר זה!), מתחברת לזיכרון לאומי היסטורי, שגם לו "לא יכלו צבאות הימים".
"מהו סוד הניבים הללו?" - שואלת רחל. כאמור, השיחה בין שני הגיבורים היא מעט המכיל את המרובה. במילים ספורות ניתן להעביר מסכת רגשות טעונה ועמוקה. אגב, שיר יפה נוסף שרחל כתבה הוא השיר "ניב". אני ממליץ לקרוא אותו, ואולי גם נעסוק בו בעתיד.
ברית ההד, אם כן, היא גם ברית של עם. אכן, ישנם בשיר מוטיבים של גלות וגאולה לאומיים. "מה סודם כי ליוו את שנינו באורחות גולה נשמים" הגלות של היחיד משתלבת עם הגלות של העם. וכמו שברית ההד צובעת את החיים של כל אחד מאיתנו בססגוניות ובחיוניות, כך היא מפיחה תקווה גם בנפשו של עם תשוש ולמוד סבל. "להרקים בלב אגדה".