רבות נכתב על תכניות הריאליטי אבל נדמה כי התוכנית החדשה 'בייבי בום' שעלתה לשידור בערוץ 10 מחייבת התייחסות נוספת. עד כה ראינו קבוצות אנשים מתועדים בחיים פיקטיביים בבית סגור, ראינו אימהות מחליפות תפקיד עם אימהות אחרות, ראינו אנשים שרוצים לבשל, ראינו אנשים שרוצים לשיר ועוד ועוד. המשותף לכולם הוא הרצון של ההפקה לרגש ולהתחבר לרצון הבסיסי של הצופים להיכנס לספורים מרגשים ובעיקר ליצור צפייה מרבית.
בית החולים בלינסון העמיד לרשות ההפקה את מחלקת היולדות ונתנה לה להעמיד כ-40 מצלמות המתעדות כל הנעשה בחדרי הלידה. ההפקה העמידה מלהקות שחיפשו בין הזוגות שעומדים ללדת בתאריכים הקרובים לרצון ההפקה בצילומים. לי היה קשה להאמין אבל... 150 זוגות הסכימו! נתנו להם את האפשרות לסרב בכל שלב של התקדמות ההפקה והצילומים. לדברי המפיקים, הסירוב להשתתפות ניתן גם לאחר עריכת הקטעים. לדברי היוצרים הייתה מודעות גדולה לידיעה שהצילום פולש לרגעים אינטימיים ביותר בחיי זוגות מגוונים אבל לא היה חשש של הזוגות כי הם ידעו שההפקה רוצה להציג אותם בצורה טובה ומרגשת. התוכנית מושתת על פורמט בריטי שלקח את הרעיון עוד יותר רחוק מההפקה הישראלית.
תרבות המסכים שאנו חיים בה יוצרת מצב בה חשיפה ואפילו חשיפה של הרגעים האישיים ביותר בחיי אדם, זוג או משפחה הופכים להיות אמירה ברורה: אני נראה משמע אני קיים.
מה זה אומר על החברה בה אנו חיים ולאן זה מוביל?
שאלות אלו צריכות להדאיג אותנו מאוד. האינטימיות המדומה המוצגת על המסכים, המתיקות וההתרגשות הגדולה של תינוק המגיח לעולם הם חלק מפיסות החיים שלנו אבל הם בוודאי לא הסיפור המלא. הציבור הצופה , ובעיקר הציבור שעוד לא חווה חוויות לידה באופן אישי, אלא אם הוא זוכר את הלידה שלו עצמו, מייצר לעצמו תמונה מעוותת שלוקחת את הבניית המציאות על המסך צעד אחד קדימה או אחורה, תלוי איך מסתכלים על זה.
החיים על המסך ומולו מייצרים אינטימיות מלאכותית שממלאת שאיפה אנושית טבעית אבל מה נשאר לאחר סיום הצפייה? מה זה עושה לאינטימיות הרצויה בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו? תופעות כמו תכנית זו מחזקות את ההבנה מדוע יש כל כך הרבה בעיות ביצירת תקשורת ואינטימיות בחיי האנושות כיום.
ראיון עם אחד מסגל בית החולים הופיע בקדימון לסדרה, ובו הוא אמר שהצילום בתוכנית כזו היא המתנה הנפלאה ביותר שהורים יכולים לתת לילדם שנולד. האמנם? האם מישהו מאיתנו רוצה לראות את האינטימיות של הלידה שלו עצמו? החדירה לפרטיות בתוכנית זו נעשית בהסכמה אבל זו הסכמה, בעיני, של אנשים החיים בחברה הנמצאת בהפרעה תמידית.
כל אישה וזוג שעברו לידה יודע כי סיפור הלידה האישי שלהם מעוצב במהלך השנים לכדי סיפור אינטימי ועוצמתי מאוד שאף מצלמה לא יכולה באמת לתעד. התסריט האישי הזה מוציא את כל אנשי הרפואה שהסתובבו בחדר במהלך שעות הצירים הארוכות או תהליכי הלידה השונים ומשאיר את האישה או הזוג עם התהליך המורכב הזה ועם תהליך היצירה של אדם חדש המגיע לעולם. אנו מציירים לעצמנו סיפור המתאים להמשך חיינו. אז מעבר לחשיפה הגופנית והנפשית , למבוכה ולכל הבעיות האחרות בצפייה בסדרה כזו כדאי לחשוב כיצד יוצרי הסדרה הם אלו שמייצרים את סיפור הלידה של כל אותם זוגות. סיפור זה יהיה הזיכרון שילווה אותם בהמשך חייהם ולא סיפור הזיכרון האישי שלהם מהחוויה המדהימה ביותר בעולם.
ציפי קלר היא מרצה לחינוך ולתקשורת במכללה האקדמית הרצוג