סגור

מלחמה זה לא תמיד רע

למה לא קשה לנו להוריד את העיניים מסרטים כמו "1917", ואיך הם כל כך עוצמתיים, ומדוע הסרט הזה יותר מסתם סרט- הוא תופעה, שאפשר ללמוד עליה הרבה על הקולנוע, וגם על עצמנו?

גלעד פרי
יא בטבת התשפ
,
08 בינואר, 2020 14:20
1917

1917צילום: יונייטד קינג

"המצלמה היא כמו דמות שלישית שמצטרפת למסע של הגיבורים", אומר השחקן ג'ורג' מקיי. הלונדוני הצעיר, שעד לפני כמה ימים היה אלמוני למדיי, כבר לא יהיה אלמוני בשביל מי שצפה בסרט "1917".

מקיי לא הציג שם תצוגה פנומנלית או רגעי שיא שיחקקו בהיסטורית הקולנוע, הוא לא מועמד לקטגורית השחקן הטוב ביותר ולא השיל לצורך התפקיד עשרות קילוגרמים או פיתח כרס בירה.

התשובה פשוטה: זה לא השחקן, זאת המצלמה. המצלמה ואנחנו, הצופים.

אם צפיתם בסרט, גם אתם עברתם מסע רווי סכנות יחד עם מקיי, הסתתרתם יחד איתו, השתופפתם ופחדתם מהגרמנים, ב"1917" הכל יכול לקרות.

עלילת הסרט פשוטה: במהלך מלחמת העולם הראשונה, שני חיילים חייבים להעביר בדחיפות גדולה הודעה ליחידה מרוחקת בכדי להציל אותם ממלכודת. 1600 איש בסכנה. אה, ואם זה לא מספיק- אחיו של אחד מהשליחים נמצא שם. לא טיול קליל בפארק.

מפתיחת המסע ועד סופו, המצלמה מתלווה לגיבורים בצילום רציף ללא קאטים. הטכניקה הזו קרויה 'וואן שוט', שוט אחד בזמן אמת. במאים רבים השתמשו בה, "החבל" של היצ'קוק, "בירדמן" מ-2014, וסצנות שלמות מסרטים כמו "כח משיכה", הילדים של המחר", והאחרון של ג'יימס בונד "ספקטר", של הבמאי סם מנדס עם סצנת פתיחה מרשימה.

אותו סם מנדס מביים בדיוק כך את "1917". במאים רבים משתמשים בטכניקה המאתגרת הזו רק כדי להרשים את הצופה אבל אם תשאלו את הבמאי הבריטי, שרקם את העלילה בהשראת סיפורים שסבו סיפר לו על המלחמה ההיא, הוא, וגם צלם-העל רוג'ר דיקינס לא יגידו שהם צילמו את הסרט בוואן שוט כדי לעשות.

כן, מנדס מודע לכך שהטעות הכי קטנה מחזירה את כל הסט אחורה, והשוט האחד זה חתיכת אתגר ומצריך דייקנות פנומנלית של כל הצוות ובמיוחד של הצלם, הרי כל הצוות עשה חזרות במשך חצי שנה לפני הצילומים, בכל זאת- מאה מיליון דולר על הכף.

הוא רק יגיד לכם מה שאתם מרגישים לאורך הצפייה. כן, אם אתם מרגישים את זה- זוהי כבר הצלחה של הסרט. אתם תרגישו שאתם במרוץ בזמן אמת, לא עוזבים את הצמד לרגע. פתאום אתם מרגישים את הנחיצות של הזוויות הרחוקות, כדי להבין איפה אתם בכלל נמצאים, אתם תבקשו קצת מנוחה ומעבר לסצנה אחרת במקום אחר, רק כדי קצת להתאוורר, אתם מחפשים איזה כוכב הוליוודי שיזכיר לכם את עולם הזוהר, ואתם באמת תמצאו, אבל מיד תעזבו אותו ותמשיכו הלאה. אם אתם יוצאים למסע, זה עד הסוף.

לא הכרתם את ג'ורג' מקיי, אבל את פניו לא תשכחו בקרוב. עשיתם מסע יחד, זוכרים?

אז על מה הסרט? האם הוא על דבקות במטרה, על הקרבה, על יצר ההישרדות או בכלל הסיפור כאן הוא הטכניקה, ואיננו אלא יריית פתיחה לעולם קולנועי טוב יותר שבו הצורה, יותר מאי פעם, משרתת את התוכן, מבלי לפגוע בו.

****

ובכלל, לאן מועדות פניהם של סרטי המלחמה? אותו ז'אנר דועך לכאורה, נבלע כמו ז'אנרים אחרים תחת תרבות ההמשכונים, הקומיקסים והרימייקים. המלחמה הגדולה האחרונה הייתה לפני חמישים שנה, כבר לא באפנה ליצור סרטי מלחמה אנטי מלחמתיים.

"להציל את טוראי ראיין", "דנקרק", "1917" ועוד סרטים בולטים משני העשורים האחרונים, אינם סרטים אנטי-מלחמתיים. כבר ברור לכל שמלחמה זה רע. הם סרטים שעוסקים בעצם בהישרדות, בהיחלצות מעסק ביש. האויב והזהות שלו כבר לא מעסיקים את החברה האמריקאית, בשני העשורים הללו אנחנו בעיקר עוסקים בעצמנו.

בסרט "דנקרק", למשל, לא תראו את האויב אפילו פעם אחת. צפו שוב בסצנה המופתית של הפלישה לנורמנדי ב'להציל את טוראי ראיין', קרוב לוודאי שזו סצנת המלחמה הטובה בהיסטוריה- וגם שם לא רואים את פניו של האויב. ריאליזם, כבר אמרנו?

קשה להמחיש לצופי הקולנוע העכשוויים מה זאת מלחמה. במאה ה-21 הסרטים הפופולריים יותר הם אלה שבהם ערים נחרבות, עשרות ומאות אנשים נהרגים בהינד עפעף. הם אפילו לא סרטי אימה. קוראים לזה סרטי אקשן. הקהל של המאה ה-21, שראה כבר הכל, יישאר אדיש לצפיית סרט מלחמה. מלחמות גדולות עברו מזמן, הן לא רלוונטיות.

אז סרטים כמו "1917" מעצבים את מושג הזיכרון מחדש. לא פחות, שהרי הדרך היחידה לצאת מהמציאות המכוסה בשכבות רבות של פילטרים, היא לעשות סרט עם הכי פחות פילטרים- במילים אחרות, סרט ריאליסטי.

כדי לזכור את העבר, אומר "1917", לא מספיק לביים סרט הרואי עם דם ואש ותימרות עשן, צריך להתחבר לנקודה הפנימית של כל אחד ואחד. בעידן שבו כל אחד יכול למצוא את עצמו על מסך גדול או קטן בכל רגע נתון, נשאלת השאלה מה היית עושה אם אתה היית שם? מה שאתה רואה על המסך משקף את המציאות ולא מייפה אותה.

וכשהצופה מגיע לאולם הקולנוע החשוך, מתנתק למאה ומשהו דקות מכל הפילטרים שעוטפים אותו בשכבו ובקומו יום וליל, הוא נמצא במין בועה זמנית כזו. הוא יכול לקבל מנת אקשן מרוכזת לדם, את מיטב הטכנולוגיה שהתכנסה ליצור יצירה מהנה שמסתתרת בין מסכים ירוקים ותלת מימד.

והוא יכול לקבל יצירה ריאליסטית יותר, חוויה לאו-דווקא-מהנה אלא עצמתית, כזאת שמטלטלת אותו. כזאת שלאחריה הוא לא אותו דבר כמו לפניה. משהו אצלו בפנים זז.

"1917" הוא לא הסיפור, ככל הנראה. הסיפור פה הוא על עולם הקולנוע ועל הכיוון שאליו הוא הולך. כמה יפה לראות שבתחילת העשור השלישי של המאה ועשרים, בעידן שבו כבר קשה להבחין אם הדמות שעל המסך אמיתית או יצירת מחשב, כשנדמה שאנחנו מסוגלים לעשות הכל וליצור הכל, הטכנולוגיה המתקדמת ביותר מאפשרת לנו ליצור... סרט ריאליסטי.

הכותב הוא מרצה לקולנוע, מורה לקולנוע והיסטוריה ומחנך.

08.01.2020

1. אחלה כתבה לסרט חדיש ומיוחד... (liora)

דווח על תגובה לא ראויה
11.01.2020

2. כותרת מקוממת (נדב)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מניין בימי הקורונה צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90

המלצות אמ"ן: סעודות חג מצומצמות, תפילות במרחבים פתוחים

קרא עוד