אחד הקסמים המרכזיים של המילה הכתובה לה אנחנו חוגגים השבוע את חגה השנתי, הוא היכולת לזרוק אותך בתוך דקות ספורות אל עולם אחר - מסתורי, מעניין ולא מוכר. לצד מצעד הספרים שאתם חייבים לקנות בשבוע הספר, ספרים חדשים שעוסקים ברובם ב-"כאן" וב-"עכשיו" אני מבקש להציע גם מצעד אלטרנטיבי של ספרים חדשים פחות (שני ספרי פרוזה וספרי עיון אחד), הממוקמים מחוץ לקלחת הציונית-דתית ואפילו מחוץ לקלחת הישראלית-יהודית. ספרים שמדברים על מציאות רחוקה - זמנים אחרים, מקומות אחרים; אך יש בהם להאיר באופן מעניין ושונה גם את החיים שלנו.
קולם טובין (מאנגלית: שרון פרמינגר), ברוקלין, בבל (2011), 265 עמ'
הסיבה הראשונה לגשת אל "ברוקלין" היא העטיפה המעוצבת והלא שגרתית שלו, שבמרכזה צילום של ג'ון באלמר, צלם עיתונות אמריקאי שפעל בשנות החמישים המתוארות בספר.
הסיבה השנייה היא התוכן כמובן - במרכז העלילה עומד סיפורה של אייליש, נערה אירית חרוצה וממושמעת שגדלה בסביבה ענייה שלא מאפשרת לה לחלום ולשבור את המעגל בו שרויה משפחתה. אייליש מקבלת הצעת עבודה בניו-יורק ומהגרת אל העיר הגדולה. שם היא מוצאת את עצמה בסביבה זרה ומנוכרת, צועדת עקב בצד אגודל, רוכשת חברים ומנסה להתקדם בסולם החברתי.
ידיעה עצובה שמגיעה אליה מאירלנד קוטעת את האידיליה ואת מערכת היחסים הזוגית אותה בנתה. כעת היא שבה למולדתה הישנה וצריכה להכריע בין העבר לעתיד, בין משפחתה שלה למשפחה אותה היא רוצה לבנות ובין מי שהיא הייתה למי שהיא הפכה להיות.
טובין מצליח לשרטט בספר ביד אומן את חוויותיו של המהגר ומביא לכדי עימות מכמיר את "כאב שתי המולדות". על אף ההבדל המהותי בין ברוקלין ותל-אביב ובין חוויותיהם של האירים לחוויותיהם של הורינו וסבינו, קשה שלא להבחין בדמיון. העקירה מתוך עולם תרבותי-חברתי בעל קודים מסוימים אל תוך עולם חדש שלעולם יראה בראשית הדרך זר ומנוכר הוא אותו הסיפור בכל העולם.
מדינת ישראל היא מדינת הגירה, סטטיסטית רובנו עולים או בני עולים, "ברוקלין" מאפשר לנו הצצה רגישה ויפה אל תוך התהליך המורכב הזה.
דן דינר (מגרמנית: רן הכהן), שבר זמן: לזכור את המאה העשרים, עם עובד והאוניברסיטה העברית (2009), 292 עמ'
דן דינר הוא פרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטה העברית המתמחה בעיקר בהיסטוריה אירופית. בספרו הוא מציע בשפה קולחת ושווה לכל נפש מבט חלופי על ההיסטוריה העולמית בין השנים 1917 ל-1989. המספר בספר מתאר פרקים היסטוריים המוכרים לרובנו מבחינות הבגרות או מהידע הכללי אותו צברנו במהלך השנים, אך הוא עושה זאת מהשוליים: מנקודת תצפיתו שדל אדם פשוט ממזרח אירופה המתבונן על ההתרחשות העולמית. בניתוחו החד של דינר נפגשות פעם אחר פעם מלחמות האזרחים האידיאולוגית בין קומוניזם לקפיטליזם והמלחמות המדיניות הקטנות והגדולות ששינו פעם אחר פעם את גבולותיהן של מדינות היבשת.
באחד הקטעים החשובים בספר מתאר דינר את הידרדרותה האיטית וההדרגתית של גרמניה לנאציזם, תוך שהוא מתאר בפרוטרוט את השעות הגורליות ואת הויכוחים השוליים שהביאו לאחת הטרגדיות החמורות ביותר של המאה העשרים.
מנקודת מבט של בן הארץ הייחודי בספרו של דינר, שהוא כאמור היסטוריון יהודי החי בישראל, הוא העובדה שישראל והעם היהודי מוזכרים רק בשוליו. למעשה ניתן לומר שהיהודים תופסים בספר את המקום היחסי לו הם ראויים בהתאם למספרם ביבשת. באופן הזה נוצר תיאור שונה, אולי משלים, של ההיסטוריה היהודית-אירופאית המוכרת ואנחנו על בעיותינו ועניינינו נכנסים אל פריזמה שונה.
סיבה נוספת לקרוא את הספר של דינר הוא הלקח המהדהד באשר לנזק שבאידיאולוגיות גדולות. פעם אחר פעם מרסקות האידיאולוגיות הגדולות (בעיקר זו הקומוניסטית) את הסדר ומביאות לתוצאות הרות אסון, פעם אחר פעם מביאים ויכוחים על עניינים של מה בכך לאובדן של חירות וריבונות. לקח הזהירות והמתינות שטומן דינר בין הפרשיות ההיסטוריות, הוא ודאי לקח שראוי להילמד בחברה הישראלית בכלל ובחברה הציונית דתית בפרט.
ג'ון סטיינבק (מאנגלית: גרשון גירון), ענבי זעם, ידיעות אחרונות ספרי חמד (2010), 621 עמ'
אחרי שהתנגחנו בקומוניזם עם דן דינר, מספק "ענבי זעם" מבט אחר. ספרו של סטיינבק נכתב ב-1939 ותורגם כעבור שנתיים בלבד על-ידי "השומר הצעיר" שמצא במסר הסוציאליסטי העולה ממנו ערך חינוכי חשוב. התרגום הנוכחי שנעשה ב-2011 עדכני יותר והצליח להנגיש את היצירה הקלאסית גם לקורא הישראלי המודרני.
במרכז הספר עומדת משפחת ג'ואד שסיפורה חושף את הקשיים הבלתי נסבלים של מי שאפשרויותיה של "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" נותרו חסומות בפניו. משפחת ג'ואד כמו משפחות רבות אחרות בדרום העני עיבדו במשך שנים קרקע כאריסים, בנו עליה את ביתם וחיו עליה את חייהם. בשנות השפל הכלכלי הגדול (שנות השלושים) ולאורה של בצורת קשה הועברו האדמות לידי הבנקים, שפינו מעליה את האריסים והרסו את בתיהם.
הסיפור המרכזי ב-"ענבי זעם" הוא סיפורו של הפער: הפער בין האדמה הפורייה והפירות הבשלים לבין עובדי האדמה וקוטפי הפירות; הפער בין בעלי האדמות העשירים לבין העובדים הנאנקים תחת הרעב. אל תוך המציאות הקשה מזדחל הייאוש ובבסיסה של תחושת המועקה עומדת ההבנה כי את מעגל הקסמים של עוני, בורות, אלימות ויאוש, לא באמת ניתן לשבור.
על המשמעות של סטיינבק לכל חברה אנושית לא צריך להכביר במילים אבל באשר למשמעות שלו לישראל 2013 אולי כדאי להדגיש עוד נקודה חשובה. עוני הוא עניין יחסי, כנראה שמצבם של מרבית עניי ישראל טוב ממצבה של משפחת ג'ואד. אולם לא על הרעב נבנה הייאוש המתואר בספר אלא על חוסר הצדק ועל הפערים החברתיים. בשנים האחרונות משתנית הטרמינולוגיה בישראל ובציבור הציוני-דתי, אנחנו פחות ופחות מדברים על צדקה ויותר ויותר מדברים על צדק ומהותו של הצדק היא שבירת מעגל הייאוש.