הסלולרי צלצל בחזקה, אך הנחש אחז בזנבו את ערן ומנע ממנו לענות. מרחוק היה אפשר לראות רק שהספרה השמאלית היא שבע. ערן חש שגם בלי לדעת את יתר הספרות, יש בעיה בעובדה שהשעה שבע ומשהו. לפתע הנחש הסתלק, והתברר שהשעה 7:23. היעלמות הנחש גרמה לערן לנשום לרווחה, אך משהו המשיך להציק לו. הוא הסתכל סביבו, ולפתע ראה את המיטה שלו, ואת אסנת. צריך להעיר אותה, הרהר, להגיד לה שיש פה נחש, שלא יגיע לחדר הילדים. מצד שני, אם שניהם במיטה, זה כנראה חלום. מצד שלישי, כשמדובר בנחשים, אסור לקחת סיכון.
"אסנת. אסנת? אני לא רוצה להעיר אותך, אבל...”
אסנת פקחה עין, עצמה אותה, פקחה את שתי העיניים ושלחה את ידה לסלולרי.
"תכבה כבר את השעון הזה שלך,” רטנה. "בכלל, לא היית אמור לצאת לתל אביב?”
פתאום הכל היה ברור. או לפחות חלק. החלק הבעייתי.
"לעזאזל!” צעק. אין זמן. אם הוא מאחר, מחר בבוקר הוא בתור ללשכת התעסוקה. אין זמן אפילו לבחור מה ללבוש, צריך לקחת את החולצה הראשונה שרואים. הנה חולצת שבת. לא, אי אפשר ללבוש אותה, נשפך עליה כל הרוטב של הדג, צריך ללבוש את חולצת השבת הרזרבית. לא, גם אותה אי אפשר ללבוש, כי בכלל לא שבת עכשיו, שבת הייתה אתמול. אז מה היום? תל אביב. אז מה לובשים? את הדבר הראשון שרואים, החולצה האפורה עם הפסים. לא, בעצם צריך משהו מכובד יותר, הרי אני בדרך פגישה. פגישה עם מי?
הסלולרי צילצל שוב ברעש מחריד. "נו, תכבה אותו כבר,” דרשה שוב אסנת. “אתה עדיין פה? יאללה, תתעורר. יש לך חולצה ומכנסיים בארון.”
ערן התיישב על המיטה. בחיי, אמר לעצמו, כבר עדיף להיאבק מול נחש.
***
משב רוח קריר הפתיע את ערן ביציאה מהבית. מה רוח כזאת עושה כאן, ביוני? מזג האוויר יוצא משליטה בזמן האחרון. בדרך לחנייה ערן הספיק לוודא שכל כפתורי החולצה סגורים, למשש את הכיס הימני ולחוש את הסלולרי וגם להציץ שוב בשעון. עדיין ריאלי להיות בעשר בתל אביב; כל שדרוש הוא להרכיב צ'אקלקה מעל הגג של האוטו, ורצוי גם לצייר עליו מגן דוד אדום.
ערן שלח את ידו כדי להוציא את המפתחות מהכיס הימני, אבל לא היה שום כלום חוץ מטלפון. בכיס שמאל היה רק העט הכחול. הבזק של מחשבה מטרידה - שמשהו מוזר בבוקר הזה, הוא הרי רציני ומסודר מטבעו, אבל היום הוא מתנהג כמו אידיוט - חלף בראשו של ערן, אבל לא היה לו זמן לחשוב. הוא רץ הביתה.
"מה איבדת?” שאלה אסנת מכיוון המטבח.
"המפתחות של האוטו, איפה הם?”
"במדף העליון של הספרייה, מעל קפקא.”
"איך הייתי אמור לנחש שהם שם?”
"לא היית אמור. שמנו אותם שם בכוונה, שנזכור לא לנסוע לשום מקום לפני שנעבור במוסך.”
"ולא לקחנו בחשבון שאני אמור להגיע לתל אביב היום?”
"בטח שלקחנו, היית אמור לעבור במוסך בדיוק לפני שעה, אבל קמת מאוחר.”
ערן התאמץ לחשוב בהיגיון, מה שמשום מה לא הצליח לו עד כה הבוקר. למוסך של כדורי אפשר להגיע תוך ארבע דקות, אבל יקח רבע שעה עד שכדורי יגמור את הסיגריה ויתחיל לחשוב איפה הבעיה באוטו. דודו, לעומתו, נמצא במרחק רבע שעה, אבל הוא יתקתק עניינים. עכשיו השאלה היא עד מתי אפשר לצאת לתל אביב. מתי הפגישה, עשר בדיוק? הוא שלף את היומן מהתיק ופתח אותו ב-25 במאי. ואז ב-1 ביוני, כי זה התאריך האמתי היום.
"ב10:00 בדיוק ישיבה עם קורצמן על הדיגליזה. חשבון. נורה. בורקסים."
אין מנוס, חייבים להיות שם בעשר. במצב של הכבישים בבוקר, ועוד ביום ראשון, בלתי אפשרי לעבור במוסך.
"אולי אסע למוסך מחר?”
"בשום אופן לא,” אמרה אסנת, “במצבו הנוכחי של האוטו, הוא לא זז לשום מקום.”
טוב, זאת באמת סכנת נפשות לקחת את האוטו, כשיש תקלה ב... במה? לא משנה עכשיו. צריך כבר לצאת לתל אביב, איכשהו.
***
למרבה ההפתעה, האוטובוס הגיע בזמן. ערן פתח בחיפזון את הארנק, והמטבעות - שכנראה היו קצת מופתעים מהפעולה המהירה, ובכלל מהסיטואציה של תשלום על נסיעה - התפזרו על הרצפה. ערן השתטח מהר ארצה כדי לאסוף אותם.
"בנחת,” אמר הנהג, “בנחת. אין מה למהר.”
יש מה למהר, רצה ערן להשיב, אבל לא היה לו ראש לשיחות עם נהגים. הוא אסף את המטבעות, שילם ותפס את הכסא הפנוי האחרון, באחד הספסלים הקדמיים. התמהיל של ריבוי האנשים המצטופפים, מזג האוויר החם והצ'ולנט משבת - לא עשה לו טוב. הוא הסתכל סביבו, ושיער שכולם במצב זהה לשלו: האישה שמתקתקת בעצבנות על מקלדת המחשב הנייד, האיש עב-הכרס שבוהה ממושכות בשעון של האוטובוס (שמאחר בשעתיים), החייל שנשבע בטלפון שהוא יצא מהבית בזמן וזו לא אשמתו. ערן התעודד מהמחשבה שאינו לבד, אך מיד באה המחשבה שכשיגיע באיחור למשרד, הוא ייאלץ להיכנס לבדו, בלי אוטובוס שלם מאחוריו.
אחרי שתי דקות, ערן הבחין שהוא אינו נוהג, מה שמרחיב את מגוון הדברים שהוא יכול לעשות בדרך. למשל, הוא יכול להתכונן לישיבה על הדיגליזה. רק דבר אחד הפריע לו: לא היה לו מושג מה זה דיגליזה. ערן התאמץ להיזכר, לשחזר, אבל כלום לא התחבר לו למושג הזה, שנדמה כאילו הוא לא שמע אותו מעולם.
ערן פתח שוב את היומן. מלבד המילה המוזרה לא היה רשום שום פרט על הפגישה. כפי שכבר ראה הבוקר, מלבד הפגישה היו רשומים באותו יום רק שלוש מילים: חשבון, נורה, בורקסים.
איזה חשבון? מים? טלפון? אה, חשמל. אחד ביוני, צריך לשלם את החשבון של מאי. עכשיו נורה. נורה... הלוואי שתידלק לי נורה מעל הראש ואני אזכר, חלף בראשו משחק מילים מטופש. רגע, נו, נורה נדלקת. כנראה זאת הבעיה של האוטו המנוול, בטח נדלקה איזושהי נורה ואסנת נכנסה לפאניקה. אילו הוא רק היה זוכר בתחילת הבוקר שזאת הבעיה, היה אפשר לחסוך את כל הסיפור של האוטובוס.
שוב הוא עוצר. אף אחד לא יורד, אנשים רק עולים, תופסים מקומות בירכתי האוטובוס. הנהג מחייך לכל אחד מהם, כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם. מה אכפת לו? כולם ממהרים, ורק הוא כבר בעבודה. הוא מחזיר עודף בסבלנות, מתבדח עם הזקנה שיושבת מאחוריו, מדי פעם נוגס בבורקס טרי. פתאום ערן נזכר שהוא לא טעם היום כלום. אולי גם הוא יקנה בורקס? רגע, בורקסים, זאת המילה השלישית. היא בטח קשורה לרועי, כל היום זולל בורקסים, הוא בטח ביקש ממנו שיקנה לו. הוא כבר עמד להוציא את העט השחור מהכיס ולמחוק את הבורקסים מהרשימה, אך לבסוף התחרט. לא נורא, אקנה שוב בורקסים, בשביל רועי ובשביל ארוחת הבוקר שלי. אם כי אולי עדיף לחכות עד שאדע מה זה דיגליזה; אולי זה משהו מגעיל שיוציא לי את התאבון, ואז בעיית ארוחת הבוקר תיפתר מאליה.
***
"למה לא זזים?” צעקה מאחור האישה עם המחשב הנייד.
"אין מה לעשות, גברתי,” אמר הנהג בקור רוח, "פקק.”
ערן רצה לצרוח בתוך האוטובוס, לצעוק, לקלל, אבל הוא ידע שאין טעם. זה אבוד. קורצמן והמנכ"ל ישוחחו להם על הדיגליזה שלהם, והוא במקרה הטוב יגיע בסוף, להגיד שלום ולקבל מכתב פיטורין. לפתע נשמע צלצול מכיוון הכיס השמאלי; ערן חיטט בכיס, ומבין הפתקים, רישיון הנהיגה ותעודת הזהות, דלה את הטלפון הסלולרי. לפי השם של הצג, זה טלפון ממלאך המוות.
"מה שלומך, ערן? איך הייתה שבת?”
"בסדר גמור. אפילו נפלא.”
"יופי. איפה אתה?”
"אני? בדרך... תכף מגיע.”
"אל תמהר, אין מה לעשות פה בשעה הקרובה. קורצמן תקוע באיילון, כנראה תאונה.”
נתיבי איילון נראו פתאום שלווים יותר, כאילו כל המכוניות נוסעות לאיטן ברוגע, נהנות ממזג האוויר הנעים ומתבוננות בנוף העירוני.
"נהג,” אמר פתאום ערן, “שים רדיו, שלפחות נשמע משהו טוב בינתיים."
"רדיו, הא?” חייך הנהג. “ברדיו דווקא אמרו שזאת תאונה. אומרים שיש תאונות בסוף שבוע, אבל תאמין לי, בראשון בבוקר הכי מסוכן. כולם עייפים, מטושטשים.”
ערן הצטער לשמוע על התאונה, אך שמח בשעה שנפלה בחלקו. בשעה אפשר לעבור על היומן, לעשות טלפונים, להתקשר לשלם את החשבונות של מאי. עד כה הוא שילם רק את החשמל. לבסוף ערן החליט לעצום עיניים ולסדר את המחשבות.
***
שלישי בערב, חדר העבודה. החודש מסתיים, חייבים לעשות סדר בניירת. כל דף כשלעצמו קליל כמו נוצה, אבל כשהרבה דפים מרוכזים יחד בערמה, הם יוצרים רושם מאיים. אתה גיבור גדול על כל אחד מאיתנו בנפרד, אומרים הניירות, אבל נראה אותך מול חמישים דפים. גם הנורה נבהלה, כנראה, וכבתה פתאום. אפלה כיסתה את החדר, וכעת ערמת הדפים נראתה מבהילה עוד יותר. ערן עלה על הכיסא, הוציא את הנורה והלך להביא אחרת. אבל זה לא עזר, גם הנורה החלופית לא נדלקה, וגם לא הנורה השלישית. החושך ניצח. לפחות עד שיגיע חשמלאי.
חמישי לפנות ערב, נסיעה הביתה. קורצמן מתקשר. ערן ניסה לעצור בצד כדי לענות, אבל הרכב לא עצר. הרגל לחצה על הברקס, ושוב לחצה, אבל לא קרה כלום. ערן החל להתכונן נפשית לגרוע מכל, וכשהגיע לרמזור הוא כבר עמד להתקשר לאסנת כדי להיפרד, אבל אז הברקסים נזכרו לעבוד. ערן חשב להשאיר את האוטו במקום וללכת להזעיק עזרה, לא ייתכן לצאת שוב לדרך כשאי אפשר לעצור באמצע. בסוף הוא המשיך לנסוע בכל זאת.
שישי אחרי הצהריים. נסיעה להורים. ערן אוהב את השבתות הללו אצל ההורים; אמנם יש בהן משהו מעיק, אבל אמנם יש אבל בסך הכל זה נחמד - יותר חופש, פחות אחריות, אפשר לנשום מעט אוויר ולהירגע. הבעיה היא שהדרך לגן עדן רצופה בלגן במושב האחורי.
"אבא,” הפעם היה זה רועי.
"מה עכשיו?”
"לא הספקתי לגמור את השיעורים.”
"מה זאת אומרת? למה לא?”
"ניסיתי, אבל לא הצלחתי. אני לא מבין מילה בשיעור. אני חייב שתעזור לי בחשבון.”
ערן נאנח. הוא רוצה לעזור, באמת רוצה, אבל לא מסוגל לפנות לעצמו אפילו שעה בשבוע.
"ערן, תעצור!” צעקה פתאום אסנת. “אתה לא רואה את הרמזור מולך? למה אתה לא מאט?”
האוטו נעצר.
"מוזר,” אמר ערן, “אני בטוח שהאטתי, אבל... אולי זה הברקסים. כבר הייתה לי בעיה איתם השבוע.”
"ואתה ממשיך לנסוע?! אתה לא נורמלי. כשחוזרים הביתה, לא נוגעים יותר באוטו עד שהוא רואה מוסך.”
***
הודות למצב הסטטי של האוטובוס, העט הכחול הצליח לכתוב בבהירות: חשבון - עזרה לרועי, נורה - בחדר העבודה, ברקסים - לטפל דחוף.
רהתנועה חזרה לזרום. ייתכן שגם קורצמן נחלץ כבר מהפקק, מה שאומר שהוא יכול להגיע כל רגע למשרד; אף על פי שנאמר לו רשמית שאין צורך להגיע בשעה הקרובה, ערן העדיף להזדרז. ירד בזריזות בתחנה, וידא שלא שכח שום דבר על האוטובוס ופנה בצעדים בוטחים לעבר בניין המשרדים.
גם לאחר הפגישה, לא היה לו מושג מה זה דיגליזה.