פרק מספר: שופך דם האדם באדם

המיתוס על קין והבל מוכר לכול וחוצה תרבויות ודתות.

השם "קין" מוטבע בתודעה האנושית כשם נרדף לרוצח ששומר נפשו ירחק ממנו. מטבע לשון מוכר לכולנו הוא "אות קין" המתאר נידוי מוחלט וסימן היכר לרוע.

בברית החדשה מופיע קין כסמל לרוע: "כי זו השמועה אשר שמעתם מראש לאהבה איש את רעהו: לא כקין אשר היה מן הרע והרג את אחיו ומדוע הרגו? יען כי מעשיו היו רעים ומעשי אחיו מעשי צדק"(האיגרת הראשונה ליוחנן ג', 10-12).

בקוראן מופיע קין כרוצח: "אז מלאו לבו להרוג את אחיו, והוא הרגו, על כן הלך לאבדון" (סורה 5 - השולחן הערוך, 30).

אפילו בעולם החיות ניכר רישומו של המושג שכה מושרש בנו: ב- 1958 הוטבע המונח "קייניזם" בעופות והוא מתאר תופעה שבה הגוזל הבוגר פוגע בגוזלים צעירים.

כל מיתוס מורכב משני רבדים הבונים אותו. הראשון מבטא חוויה רגשית ראשונית וחזקה בהתפתחות האנושית ומשמעותו אוניברסאלית ועל- זמנית. השני הוא הסיפור שדרכו המיתוס מבטא חוויה רגשית זו, והוא תלוי זמן ותרבות. הוא מבטא את 'האני התרבותי' של חברה מסוימת בתקופה מסוימת. המיתוס הוא מחד גיסא תולדה של אותה חברה ומאידך גיסא משפיע על זהותה ועל תפישת עולמה (ויסטריך ואוחנה - מיתוס וזיכרון).

בשל השפעתם זו, המודעת בחלקה ולא מודעת ברובה, כונו המיתוסים כ"סיפורים מכונני תודעה".יוסף חיים ירושלמי כתב: "...יש מיתוסים המקיימים חיים והם ראויים שיפורשו מחדש לצורכי תקופתנו, ואחרים עלולים לתעתע ויש להגדירם מחדש" (מיתוס וזיכרון,ויסטריך ואוחנה, עמ' 9).

מתוך הסכמה מלאה עם דברים אלו, אני פונה לבדוק אמיתות ישנות לגבי המיתוס על קין שפורש והתקבל כמעט ללא עוררין.

לשם כך אצמד תוך נאמנות מלאה לטקסט המקראי.

סיפור קין מופיע בבראשית, פרק ד'.

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת-הָבֶל וַיְהִי-הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה: וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ: הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָהלֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְהוָה גָּדוֹל עֲו

ֹנִי מִנְּשֹׂא: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי ַיהַרְגֵנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוָה לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְהוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ. וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן. וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן. וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה.

פרק ה'

וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. וַיִּהְיוּ יְמֵי אָדָם אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת שֵׁת שְׁמֹנֶה מֵאֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת.וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת. וַיְחִי שֵׁת חָמֵשׁ שָׁנִים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אֱנוֹשׁ.

סיפור בריאת האדם מופיע בשני נוסחים במקרא. בראשון אלוהים ברא את אדם וחוה בצלמו. בשני- הוא ברא את האדם ובשנתו ברא ממנו את חווה. בשני המקרים אדם וחוה אינם מודעים לבריאתם.

גם סיפור שושלת אדם וחוה מובא בשתי גרסאות. הראשונה מופיעה בבראשית פרק ד'. פרק המספר את תולדות האדם הראשון - גניאולוגית, נפשית, תרבותית ומוסרית.

לפי גרסה זו - שושלת אדם מתחילה עם אדם וחוה וקין והבל, שהינם ילדיהם הראשונים. קין מוליד את חנוך המוליד שלושה ילדים. אחד מהם, מחייאל, מוליד את מתושאל המוליד את למך. למך מוליד את יבל, יובל, תובל קין, ואת נעמה. בצאצאי למך מסתיימת השושלת, אין לה המשכיות.

לאחר מות הבל אדם וחוה מולידים את שת המוליד את אנוש.

לפי הגרסה השנייה המופיעה בפרק ה' אין כל אזכור לסיפור קין והבל. הם לא נולדו כלל. גם חווה אינה יולדת בה. שושלת אדם בפרק זה מתוארת מאדם שהוליד את שת בכורו לבדו. שת הוליד את אנוש וממנו נוצרה האנושות ששרדה את המבול בזכות אחד מצאצאיו - נוח.

ההסבר המקראי מדוע שושלת קין חסרת המשכיות מובא במשפט "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה".

השושלת האנושית מתחילה מרגע קריאת אלוהים בשם.

עד ימי אנוש אין לאל שם, הגדרתו אינה ברורה. כל סיפור קין אם כן, הוא סיפור מקדים לקריאת אלוהים בשם.

בתחילה אלוהים הוא בת קול ורוח המרחפת לאור היום בגן.

בלידתה הראשונה חווה מסבירה את השם "קין" ואומרת"קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה".חווה רואה עצמה שותפה לאלוהים בבריאת צאצאיה.

את שמו של "שת" שהיא יולדת לאחר רצח הבל, היא מסבירה ואומרת: "כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן". הפעם חווה מייחסת את הילד לזרע אלוהים.

בנוסח השני של שושלת האדם- אדם בלבד מוליד את שת בצלמו, צלם אלוהים.

בשני הנוסחיםשת הוא המשכה הישיר של בריאת האל את האדם והוא אבי אנושוהאנושות.

כדי שההיסטוריה האנושית לא תעמוד בצל רצח, אלא תהיה טהורה, היה צורך בשושלת חדשה מאדם. הולדת שת (בשני הנוסחים) לאדם או לאדם וחוה, יצרה אפשרות לקיום שושלתו של המין האנושי לא מקין הרוצח, ילוד אשה, אלא משת הטהור מזרע אלוהים. זו תהיה תפישת המקרא מכאן ואילך - אלוהים בלבד הוא הנותן חיים.

האם אי המשכיותה של שושלת קין נובע מכך שלא יוחסה בלעדית לאל, אלא גם לאישה? האם לכן שושלת זו קצרה וחסרת עתיד ובה התאפשר לקין להרוג את הבל?

סיפורה של האנושות בין קין לשת (שני ענפי אדם וחוה), הוא סיפור גיבושה של תפישת האל במודעות האדם המתפתחת. סיפור שבו האדם הופך משותף ומשפיע על יצירת האל (נותן שמות לברואיו ויולד עמו ועם האשה את ילדיו), לנפרד ממנו ותלוי בו לקיומו.

המיתוס של קין נוצר כמובן מהגרסה הראשונה שבה קין מופיע (רובנו לא מודעים כלל לגרסה האחרת). מדוע סיפור קין הוא זה שהפך למיתוס המתאר את תחילתה של האנושות ולא סיפור שושלת האדם הטהורה כפי שמתאר המקרא? התשובה טמונה לדעתי בשתי סיבות שמקורן בנפש האדם.

האחת - סיפור קין הוא המשך ישיר לסיפור גירושם של אדם וחוה ומתואר כסיפור, לעומת לידת שת המועברת כעובדה. קין הוא הראשון אליו אנו מתוודעים, והוא המקדים את סיפור שת גם בתפישת האדם את המהות האלוהית וגם את המהות האנושית. האדם בו עדיין אינו נפרד לחלוטין מהאל. קין הוא תוצאת שיתוף פעולה עם האל, האדם עדיין אינו לגמרי לבד. אנו אוהבים סיפורים ולא אוהבים להיות לבד.

הסיבה השנייה טמונה בכך שאנחנו נמשכים לאסור, לרע, לאזורים האפלים בנפש האדם, כאשר הם באים לידי ביטויים באחר, ומשאירים אותנו טהורים.

במאבק בין מגמתיות התנ"ך ובין נפש האדם, נפש האדם ניצחה. מיתוס עונה על צרכים נפשיים.

אך גם המקרא עצמו משתמש בסיפור קין כדי להראות דרכו את הכוחות הסותרים הפועלים על נפש האדם - בניגוד לאחידות האל, וזאת כדי לקבע את השלמות האלוהית.

פרק ד' שבו מופיע סיפור קין והבל, פותח בקורות האדם הראשון מיד לאחר הגירוש מגן עדן. גירוש הנובע מדברי אלוהים: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" (בראשית ג, כב).

סיבת הגרוש היא חששו של אלוהים מפני האדם המודע החי לנצח.

האל יצר את האדם וציווה עליו לפני בריאת חווה לא לאכול מעץ הדעת."וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ -הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת " (בראשית ב, טז-יז).

מה יכול היה אדם להבין מהמלים "מות תמות"? משמעות המוות עדיין לא הייתה מוכרת לו. אלוהים גרם לאדם לסקרנות בעצם הבחנתו בין עץ זה לבין עצים אחרים.

הפעם השנייה שבה מוזכר המוות היא על ידי הנחש המפתה את חווה. חווה אומרת לו כי נאסר