כל האימהות משקרות: למה כולם אוהבים כל כך את הסדרה הזאת

בכל מוצר קולנועי שמתיימר לעסוק בענף ספורט מסוים, יש סיכון גדול ליפול בחוסר דיוק ולזכות לביקורות מהמעריצים של אותו ענף. היה אפשר לראות את זה ב"טד לאסו" (אפל TV) למשל. חובבי כדורגל מיהרו לבקר את הכדורגל ולטעון לפער גדול בין מה שהוצג על המסך, למציאות. ב"כל האימהות משקרות" שעוסקת בקבוצת כדורשת הנשים של העיר יפו, נמנעים מהבעיה הזאת משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כי הסיפור האנושי לבדו מצליח לסחוף את הצופה, והשניה היא כי מדובר בענף ספורט לא מסוקר במיוחד, אם בכלל.

רבות, צועקות, משלימות, מסתירות ומגלות, אך לא מפסיקות להגיע

אלי (מאיה מרון המצוינת) היא אמא לנער מתבגר שצמוד למסכים. "ככה זה היום", הוא מודיע לה בדירה הקטנה והחשוכה שלהם, "אף אחד לא הולך אחד לשני אחרי בית ספר". על אף זאת, משהו בזה נוח לה. היא משחקת איתו בפלייסטיישן, ולא נראה שהיא ששה לשינוי. שיחה מהמחנכת שלו, בה נודע לה על בדידותו החברתית, ואתגר "טיקטוק" של בנה שנגמר רע, גורמים לאלי לשכנע אותו להצטרף לחוג. פעולה שגורמת לה להגיע (בעל כורחה) אל קבוצת כדורשת הנשים של יפו. או במילים יותר מדויקות - חבורה של נשים יפואיות עם הרבה מאוד מטען, ופחות מדי כישרון ספורטיבי.

כל האימהות משקרות, הסיפור האנושי מנצח צילום: כאן 11 - גרין פרודקשנס וסרטי יונייטד קינג

הסדרה לוהקה עם לא מעט כוכבים שאכן מצדיקים את זה. דינה (אגם רודברג) היא קפטנית הקבוצה, שבמקביל עושה חיל בקריירה היוקרתית שלה כמדענית. בלי ספוילרים, מערכת היחסים שלה עם בעלה הסופר (שלום מיכאלשווילי) עוברת תהפוכות, ואנחנו חווים מבט נוסף על "הצלחה", על אמת, וכמה צריך להיאבק עליה. הסדרה לא נתנה עוד זמן מסך לתהליך ביניהם ולדעתי היה ניתן להרחיב. הבחירה בצחי הלוי כמאמן עובדת מעולה, וכיף לצפות בו על המסך גם בתפקידים "רכים" יותר. (לא נראה לי שתשמעו אותו בפאודה אומר "יאללה אנחנו באות לנצח").

בין פרק לפרק ניתן לצפות במקום שהקבוצה תופסת בחייהן האישיים של כל אחת מהשחקניות, (שהסיפור של כל אחת משם מרתק בפני עצמו) ואפשר לקחת את זה גם לחשיבותו, או משמעותו של תחביב בחיים של אמהות עייפות ועמוסות. הן רבות לא מעט, צועקות, משלימות, מסתירות ומגלות, אך לא מפסיקות להגיע, כל אחת מסיבתה שלה. חלק מהשחקניות בסדרה, אגב, לובשות את המדים הכתומים של יפו גם בחייהם מחוץ למסך, וזה לא מפריע לתצוגת המשחק המעולה שלהן.

קאסט מעולה צילום: כאן 11 - גרין פרודקשנס וסרטי יונייטד קינג

תצוגת משחק מדהימה שלא מאכילה אותנו בכפית

גם כאן, בדומה לסדרות אחרות על קבוצת ספורט, יש את התקווה הפנימית של הצופה כי הקבוצה תצלח את כל האתגרים ותניף את הגביע, ולא אכתוב מה קורה בסופו של דבר, אך אציין כי הסדרה הזאת היא תצוגת משחק אחת מדהימה. אינטליגנטית מאוד, שלא מאכילה אותנו בכפית. אני זוכר את מאיה מרון עוד מ"בטיפול" האלמותית אי אז, ומבחינתי היא תישאר תמיד "איילה". כבר מאז, היא ידעה לספר סיפור שלם רק על ידי הזזת רבע סנטימטר של גבה. גם אגם רודברג עושה עבודת "ריצוי" נפלאה, ונכנסת בצורה מושלמת לתפקיד של זאת שרק רוצה שהכול יהיה מסביבה בסדר. יש שוטים יפים ועבודת בימוי טובה ממש.

הסיפורים של כל שחקנית בקבוצה נותנים רצון לעשות ספין אוף, ולצערי היה קשה לאסוף הכל, אך הסדרה עושה עבודתה נאמנה בדבר החשוב ביותר - האמת. היא מספרת סיפורים אמיתיים, עגולים ולא שטחיים, ועל כן נהניתי מכל רגע. במיוחד מהסוף שגרם לי ליפול מהכסא בגאונותו האנושית. אבל היי, בלי ספוילרים.